קהילת וולברום אחרי השואה
"וולברום של מטה איננה עוד, ואך שרידיה וניצוליה המעורים באדמת ישראל, הממשיכים לתרום חלקם לתרבותנו ולעתידנו, למאבקינו ומערכותינו בכל אתר ואתר - פני התמיד הם לוולברום היהודית כנר נשמה לדורות העבר ולטבוחי החורבן, ושרידיה החיים המרוחקים מרחק ארצות וגבולות מקברי האחים של קדושי וולברום לעולם לא ישכחו את עיר קהילתם בה נעוצים שרשים ראשוניים שלהם."
מ.ש גשורי מתוך וולברום עירנו
לאחר השואה, מספר ניצולים חזרו לוולברום, אך לא נשארו זמן רב במקום. וולברום שהם הכירו ואהבו לא היתה קיימת עוד. הקהילה היהודית של וולברום, שפעמה קודם לכן בחזקה ובחיות, הפכה לזיכרון בלבד.
"בתקופת מפלתו של הצבא הגרמני על יד סטלינגרד, ובעת שהצבא האדום התקדם כמנצח – הודיע קריין הרדיו הסובייטי יום יום, בצו יומי מיוחד, את שמות הערים שהצבא האדום שחרר מהרוצחים הנאציים.
בחוסר סבלנות חיכיתי ליום שבו אשמע על שחרור וולברום. על החורבן הגדול של יהדות פולין ידענו מזמן, אולם הידיעה, שבוולברום לא נשארה אף נפש יהודית חיה – עוד לא הגיעה אלי.
בו ביום ששמעתי ברדיו על שחרור וולברום, נרעד לבי, ובאותו יום כתבתי שתי גלויות לוולברום, אחת – מופנית לעירייה, והשניה – לאדון מזוראק אשר בביתו גר אחי חיים עד הרגע האחרון. בקשתי לדעת, האם נשאר מי שהוא ממשפחתי בחיים, שום תשובה לא נתקבלה, ואז הוברר לי, שאין לי מה לחפש שם.
...הפולנים הסתכלו על היהודים החוזרים כמו על שדים שלא מעלמא הדין. אחדים במילים, וכמעט כולם בעיניהם שאלו אותה השאלה: העודכם בחיים? כך נראינו בחזרנו לפולין, ללא קורת גג, ללא ידידים, אך מלאי תקווה. שש השנים ששהינו ברוסיה חזקו את רוחנו ולמדו אותנו שלא לאבד את התקווה.
ואני מחליט לנסוע לוולברום...
...כך הגענו לרחוב הקרקובאי. שרכנו את דרכנו לאט, הרחוב היה ריק מאדם. ראיתי ראשים מציצים מהחלונות הסגורים. יתכן, שמישהו הכירני. ואני הולך ומתבונן: אותו הרחוב, אותם הבתים, אולם לא אותם האנשים. ראיתי הרבה פרצופים מוכרים, לא יהודיים. וצועד הלאה וכל אבן מקיר תזעק על טרגדיית-הדמים האיומה שנתחוללה כאן.
איך קהילה שלמה – אשר חיה, עמלה ויצרה במשך מאות בשנים – הושמדה בצורה ברוטלית כזאת.
רגשי חרטה מתעוררים בלבי, על שבאתי הנה. אני מרגיש חוסר אונים לשאת את כל זה, אני חושש מדי להתהלך ברחובות העיר, לראותם ולהחריש. ואני צועד הלאה, הנה הסמטה שבה גרתי פעם. הנה בית המועצה המקומית, הנה ביתם של המשפחות: זלצמן ואלתר, הנה ככר השוק. אוי ואבוי! כמה אלפי קילומטרים עשיתי פה בכיכר השוק? איך טיילו על הכיכר הזאת, אלפי נפשות יהודיות ורקמו כאן את חלום השוויון והחרות? בכמה גיל וששון הייתה מפכה הכיכר הזאת בערב רגיל? כעת נשמה הכיכר וריקנות שורה בה.
...דממה מעיקה על הכל. אני מרגיש את משק כנפי המוות ואינני יכול לזוז מהמקום. בפתחי החנויות עומדים אנשים זרים, מסתכלים עלי ונועצים את עיניהם."
משה לובלינג מתוך וולברום עירנו