המכון הבין-לאומי לחקר השואה

באמצע שנות העשרים התגוררו ברודניה כ-2,200 יהודים. בשל תהליכי תיעוש ועיור בברית-המועצות ירד מספרם ירידה ניכרת, וערב פרוץ מלחמת העולם השנייה ישבו ברודניה כ-1,600 יהודים, כרבע אוכלוסייתה. בתקופה הסובייטית התפרנסו יהודי העיירה ממלאכות למיניהן וקצתם עבדו בשלושה קולחוזים יהודיים שהוקמו במקום.
רודניה נפלה בידי הגרמנים ב-14 ביולי 1941. באוגוסט 1941 הוקם ברודניה גטו מוקף גדר תיל. לגטו הוקצה רחוב אחד בלבד ונכלאו בו כ-1,200 יהודים. התנאים בו היו קשים והצפיפות גדולה – בכל חדר התגוררו כמה משפחות – והשלטונות החרימו את כל חפצי הערך של היהודים. צעירים יהודים נשלחו לעבודת כפייה ובתמורה קיבלו כ-100 גרם לחם גס ביום. באוגוסט 1941 רצחו הגרמנים כ-20 יהודים מתושבי הגטו, ובספטמבר 1941 נורו למוות עוד כ-100 יהודים.
ב-21 באוקטובר 1941 נמסר לכל תושבי הגטו שהם מועברים לעיר סמולנסק, והם התבקשו לקחת עמם את חפציהם ולהצטייד במזון. יהודים שהסתתרו בבתיהם או שהיו רתוקים לבתיהם נרצחו במקום. כל השאר, פרט ל-300 בעלי מלאכה, נלקחו מחוץ לעיר ונורו למוות.
הגטו חוסל בפברואר 1942 כשנרצחו גם בעלי המלאכה. עם בעלי המלאכה נורו למוות גם כ-300 יהודי העיירה מיקולינו (Mikulino).