המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם ישבו ברוקיטנו כ-700 יהודים – כחמישית אוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר בעצים ומתעשיית העץ, לבני הבניין והזכוכית. הם הסתייעו בקופת הלוואה וחיסכון ובקופת גמ"ח. עם מוסדות החינוך היהודי ברוקיטנו נמנו תלמוד תורה, גן ילדים ובית ספר עברי של רשת "תרבות", והיו במקום ספריות ביידיש ובעברית. בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות והבונד.
מספטמבר 1939 ועד יולי 1941 הייתה רוקיטנו נתונה לשליטת הסובייטים, וכל הפעילות הפוליטית והדתית נאסרה. ב-10 ביולי 1941 נסוגו הסובייטים מרוקיטנו מזרחה, ואִתם עזבו כמה מאות יהודים. האוקראינים הקימו ברוקיטנו ממשל מקומי ומשטרה משלהם.
ב-5 באוגוסט 1941 הורה הממשל הצבאי הגרמני, באמצעות הממשל האוקראיני, להקים בעיירה יודנרט של חמישה חברים. היהודים הצטוו לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד, והוטל עליהם תשלום כופר.
יהודי רוקיטנה ויהודי הכפרים שבסביבה, כ-1,650 נפשות בסך הכל, רוכזו בגטו ב-15 באפריל 1942. הגטו לא היה מגודר, אך הופקדה עליו שמירה של שוטרים אוקראינים ונאסר להביא אליו מזון.
ב-26 באוגוסט 1942 נצטוו יהודי הגטו להתאסף בכיכר השוק. כשהקיפו שוטרים גרמנים ואוקראינים את 1,631 היהודים שנאספו, החלה בריחה המונית. כ-100 יהודים (לפי גרסה אחרת כ-400) נהרגו בכיכר, וכ-700 יהודים הצליחו לברוח ליערות. היהודים שנשארו בכיכר, כ-800 בני אדם, הוסעו ברכבת למחנה פולסקה (Poleska) שבסרני קצתם השתתפו למחרת בבריחה ההמונית מהמחנה, אך רובם נרצחו עם יהודי סרני והסביבה.
רוב הבורחים ליערות נתפסו בידי אוקראינים עוינים והוסגרו בימים הבאים לגרמנים. היתר נעזרו בכפריים פולנים ובאוקראינים בפטיסטים.