בסוף המאה התשע-עשרה ישבו ברצ'יטסה כ-5,000 יהודים – 60 אחוזים מתושביה אז. בתחילת המאה העשרים התפרנסו רובם ממסחר זעיר ומענפי התעשייה מקומיים וגם מעבודה כשכירים במפעלים ובמוסדות סובייטיים. בתי ספר שלימדו בהם ביידיש פעלו בה עד קיץ 1938. יהודים רבים, בעיקר צעירים, עזבו את רצ'יטסה בשל תהליכי העיור בברית-המועצות ועברו לערים הגדולות, אך במקביל עברו אליה יהודים רבים מעיירות קטנות סמוכות, וערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות היו בה כ-7,000 יהודים, רבע אוכלוסייתה באותה העת.
עם פרוץ המלחמה בין ברית-המועצות לגרמניה ב-22 ביוני 1941 ברחו מהעיר כמה יהודים. הגרמנים כבשו את רצ'יטסה ב-23 באוגוסט 1941. כבר בימים הראשונים לאחר הכיבוש החלו מעשי ההתעללות והרצח. על היהודים נאסר להופיע במקומות ציבוריים. כעשרה ימים אחרי הכיבוש הוכרח השוחט ורואה החשבון ישראל מלינקוביץ' ששימש "זקן היהודים" להכין רשימה של היהודים אשר נשארו בעיר. מלינקוביץ' נרצח עוד קודם שהוקם הגטו, כנראה בשל אי-תשלום כופר שהיה גבוה מדי. איש לא החליפו.
שבועיים לאחר הכיבוש הוכרחו היהודים לתפור על השרוול מגן דוד צהוב מחומש, ועל גב הבגד העליון לרשום בגיר את המילה Jude. יותר מ-200 גברים יהודים בני 50-15 רוכזו בתחילת ספטמבר 1941 באמתלה שהם נלקחים לעבודה בתחזוקת הגשר ונרצחו סמוך לרצ'יטסה. על-פי אחת העדויות עלה מספר הנרצחים על 300, ובהם גם נשים אחדות. כמו כן ידוע על כמה יהודים שנרצחו על ידי שכניהם אשר חמדו את רכושם.
בסוף נובמבר 1941 פורסמה בחוצות העיר פקודה שעל האוכלוסייה היהודית להתייצב בבית התרבות. משם הועברו היהודים לשני מבנים דו-קומתיים בשטחו של בית הסוהר לשעבר, ואלה הפכו מעתה לגטו. על-פי מקורות אחרים הועברו היהודים למעונות העובדים של מפעל הגפרורים. עם היהודים תושבי רצ'יטסה רוכזו בגטו גם יהודים מהסביבה וכן שבויי מלחמה וקומוניסטים. הגטו הוקף בגדר תיל בגובה שני מטרים. השמירה בגטו הופקדה בידי שוטרים. הצפיפות בגטו הייתה קשה מאוד וכ-40 בני אדם נדחסו בכל חדר. מדי יום הוצאו מהגטו יהודים לעבודת כפייה.
כחמישה ימים לאחר הקמת הגטו הוצאו ממנו כ-300 מיושביו באמתלה שהם נשלחים לעבודה בחקלאות, אבל הם נורו למוות מחוץ לעיר. מי שניסו לברוח נורו במקום. השבויים והקומוניסטים נמנו עם ראשוני הנרצחים. רציחות יהודי הגטו נמשכו עד אמצע דצמבר 1941.
