המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב הכיבוש הגרמני התגוררו בשדבה כ-800 יהודים – יותר מ-20 אחוזים מכלל תושביה. רוב יהודי שדבה התפרנסו ממסחר, ממלאכה ומתעשייה זעירה וכן מחקלאות. בשדבה פעלו חדר ובית ספר של רשת "תרבות", ופעלו בה מפלגות ציוניות ותנועות נוער. עם סיפוח ליטא לברית-המועצות ב-1940 הולאמו עסקים פרטיים בשדבה, מוסדות החינוך היהודיים נסגרו, ונפסקה פעילותן של המפלגות היהודיותהציוניות.
שדבה נכבשה בידי הגרמנים ב-26 ביוני 1941, והשלטון בפועל עבר לידי לאומנים ליטאים. מיד עם הכיבוש אולצו היהודים לשאת על זרועם סרט לבן ועליו מגן דוד צהוב. רבים מהם הועבדו בעבודת כפייה, וכמה יהודים נאסרו ואף נרצחו.
באמצע יולי 1941 הוכרחו כל יהודי שדבה לעבור למעין גטו בשני מבנים בכפר הסמוך פוורטיצ'יאי (Pavarticiai). הגטו הוקף בגדר תיל והוצבה עליו שמירה. נוסף על יהודי שדבה הועברו למקום 25 צעירים שעבדו אצל איכרי הסביבה, פצועים וזבי דם. התנאים בגטו היו קשים ביותר, לא היו בו מים ולא הייתה תאורה. הרופא היהודי היחיד, ד"ר פטורסקי (Paturski), ניסה לעזור לתושבים כמיטב יכולתו. יהודי הגטו היו חשופים כל העת לשוד רכושם מצד השומרים הליטאים.
ב-3 באוגוסט 1941 הוציאו הליטאים מהגטו עשרה יהודים ורצחו אותם בדרך רדווילישוק או רדזיווילישוק* (Radviliškis). באמצע החודש נרצחו עוד 27 יהודים מאחורי הכפר הסמוך, ו-35 יהודים שעבדו באחוזה הסמוכה רודונדווריס (Raudondvaris) נרצחו אף הם ונקברו במקום. הגטו חוסל ב-25 באוגוסט 1941; כ-650 תושביו נלקחו ליער ליודישקיאי (Liaudiskiai) ונורו שם למוות.