המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בראשית המאה העשרים התגוררו בשפטובקה כ-3,800 יהודים – כשליש תושביה. בתקופת השלטון הסובייטי התפרנסו יהודי העיירה ממלאכה כמשכבר הימים, קצתם התארגנו בקואופרטיבים, ואחרים היו לפועלים ולפקידים במפעלים ממשלתיים כמו בית חרושת לסוכר. בעיר פעל בית ספר ממלכתי ביידיש. בתקופה הסובייטית הפכה שפטובקה אבן שואבת ליהודי הסביבה, ומספר תושביה היהודים גדל והגיע ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות לכ-4,800 – כחמישית מכלל תושביה אז.
שפטובקה נפלה בידי הגרמנים ב-5 ביולי 1941. בימים שלפני הכיבוש ואחריו התרכזו בה פליטים יהודים ממערב אוקראינה ומאזורים אחרים בסביבה. ב-28 ביולי 1941 נאספו יהודי המקום בכיכר בפקודת הגרמנים. חיילי גדוד המשטרה מספר 45 והמשטרה האוקראינית עשו בהם סלקציה ובחרו מהם 1,000-800 גברים ונשים צעירים ללא ילדים, כביכול לצורך העברה למחנה עבודה, אך הם הובלו במשאיות ליער סמוך לעיר ונרצחו.
בדצמבר 1941 הוקם גטו בשלושה רחובות בעיר. הגטו הוקף בתיל דוקרני ושמרה עליו המשטרה האוקראינית. רוכזו בו גם יהודים רבים מהסביבה, ובהם כ-2,000 מסודילקוב (Sudilkov), ובסך הכל כ-6,000 בני אדם ובהם ילדים רבים. לאחר מכן הוכנסו לגטו גם ילדים של זוגות מעורבים.
המבוגרים נשלחו לעבודת כפייה, ובשעות היום נשארו בגטו רק זקנים וילדים. מפעם לפעם היו שוטרים אוקראינים נכנסים לגטו בשעות אלו ורוצחים יהודים, בעיקר ליד בניין בית הכנסת. בגטו הונהג משטר קשוח בפיקודו של פיליפּ סבויאצ'נקו (Svoiachenko), ואפילו בתחומי הגטו הורשו היהודים לנוע רק בשעות מסוימות. על לא-יהודים נאסר להיכנס לגטו לצורכי מסחר עם היהודים.
הצפיפות הרבה (18-12 נפשות בכל דירה), הרעב והמחלות גרמו לתמותה בהיקף ניכר. רופאה אוקראינית, ד"ר סטציוק (Stetsiuk), שהוטל עליה לפקח על המצב הסניטרי בגטו אך נאסר עליה לרפא את החולים, העזה להפר את האיסור והביאה לגטו תרופות שרשמה על שמם של אוקראינים.
ב-25 ביוני 1942 רצחו הגרמנים, ובעיקר שוטרים אוקראינים, את מרבית תושבי הגטו – כ-3,000 בני אדם. בראשית ספטמבר 1942 נרצחו גם בעלי המקצועות הנדרשים ובני משפחותיהם, ובכך חוסל הגטו.