המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות חיו בשפיקוב כ-900 יהודים – כחמישית תושביה. בעקבות חיסול המסחר הפרטי בידי השלטון הסובייטי, מאז ראשית שנות השלושים היו רוב יהודי העיירה פועלים, בעלי מלאכה ופקידים, וכן היו בהם חקלאים שהתארגנו בקולחוז יהודי. בשפיקוב פעלו "מועצה יהודית ממלכתית" ובית ספר יהודי שהתנהלו ביידיש.
הגרמנים כבשו את שפיקוב ב-22 ביולי 1941, ובראשית ספטמבר 1941 היא סופחה לטרנסניסטריה שבשלטון רומניה. השלטונות הרומניים הקימו באחד מרחובות העיירה גטו, ונוסף על יהודי העיירה רוכזו בו גם יהודים מהסביבה. בראש הגטו הועמד אשר קרצובניק (Kartsovnik) וסגנו היה דוד זרוצקי (Zarotskii). היהודים נדרשו לצאת לעבודת כפייה באיסוף סלק סוכר ותפוחי אדמה ובניקיון של משרדי השלטון.
ב-6 בדצמבר 1941 גורשו כ-850 מתושבי הגטו למחנה בכפר הסמוך רוגוזנה (Rogozna), ובשפיקוב נשארו 27 יהודים בלבד. השוטרים האוקראינים התעללו קשות במגורשים, ורבים מהם מתו ברעב ובמגפות. מי שנשארו מהמגורשים הועברו ביולי 1942 למחנה פצ'רה (Pechera), ושם נספו רבים מהם או נלקחו בידי הגרמנים לעבודות כפייה ולא שבו מהן.
שפיקוב שוחררה ב-18 במרס 1944.