בראשית המאה העשרים חיו בשרגורוד כ-4,000 יהודים והיו רוב תושביה. הם נפגעו קשה בימי מלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918), ובקיץ 1919 רצחו חיילים אוקראינים כמאה מהם.
בתקופת השלטון הסובייטי פעלו בעיירה "מועצה יהודית ממלכתית" ובית ספר יהודי שהתנהלו ביידיש. בשנות השלושים נסגרו בתי הכנסת ובתי התפילה בעיירה, אך התפילה נמשכה במניינים פרטיים, ובעיירה פעלו שני שוחטים שהיו גם מוהלים. יהודים רבים עזבו את שרגורוד בין מלחמות העולם בעקבות תהליכי התיעוש והעיור בברית-המועצות, וערב פלישת הגרמנים לברית המועצות נשארו בעיירה כ-1,660 יהודים.
שרגורוד נכבשה בידי הגרמנים ב-22 ביולי 1941, ובראשית ספטמבר 1941 סופחה לטרנסניסטריה שבשלטון רומניה. השליטים החדשים ציוו על יהודי העיירה לשאת טלאי צהוב על בגדיהם ולסמן את בתיהם במגן דוד צהוב ממתכת. היהודים רוכזו בגטו לא מגודר.
בראשית אוקטובר 1941 הועברו לשרגורוד כ-3,000 יהודים מבוקובינה ומבסרביה. הם שוכנו בבתיהם של יהודי המקום בגטו, בבתי כנסת ובבניינים של מוסדות ציבור. רובם עסקו במסחר בבגדים ישנים, בסיגריות ובגפרורים, בשאיבת מים וכדומה. למרות הסכנה שביציאה מהגטו, ניסו רבים להשיג מזון בכפרים הסמוכים.
בתקופה הראשונה לאחר הכיבוש עמד בראש הגטו השוחט המקומי שלמה קליימן. כשהגיעו המגורשים התארגנו במקום כמה הנהגות נפרדות שלהם לפי ערי מוצאם, ובנובמבר 1941 נוסדה בגטו מועצה יהודית משותפת של 25 חברים ובהם שלושה-ארבעה נציגים מכל קהילה וכן שלושת חברי הוועד המקומי. המועצה בחרה מתוכה ועד של שישה חברים; בראש הוועד עמד מאיר טייך וסגנו היה אברהם רייכר, שניהם מבוקובינה. הוועד ארגן בגטו שירות סדר יהודי של 17 חברים צעירים בראשותו של עורך הדין קוך, והם הגנו על תושבי הגטו מהתנפלויות של בריונים מקומיים.
בעזרת הוועד הורחבה פעילותו של בית התמחוי עד שחולקו בו 1,500 ארוחות ביום, והמאפייה הגבירה את תפוקתה. לאחר זמן מה הקים הוועד גם חווה חקלאית לצורכי הגטו וכן מחסני בגדים ומזון. הוועד גם ארגן משרד רישום של תושבי הגטו, גבה מהם מסים ואף כונן לשכת עבודה שערכה רשימות של עובדים לעבודת הכפייה על-פי גיל, מצב בריאות ומצב משפחתי.
בתקופה הראשונה של הגטו קיבל הוועד המקומי סיוע של מצרכי מזון מקואופרטיב אוקראיני מקומי. מנהל טחנת הקמח הממלכתית יוליוס אנדרייביץ'-מור, גרמני מקומי יליד בסרביה, סיפק בחשאי כמויות גדולות של קמח לו ועד היהודי, ולקראת חג הפסח הוא אף הכשיר את הטחנה וחילק ליהודים קמח למצות. בפברואר 1942 החלה להגיע לגטו עזרה מבוקרשט, וביוני באותה שנה הוסדר הסיוע דרך קבע. קבוצות של מגורשים קיבלו עזרה גם מיוצאי עריהם ומארגונים ציוניים בבוקרשט.
במסגרת המאבק במגפת הטיפוס תוקנו תנורי החיטוי בגטו כבר בדצמבר 1941, הופעל מחדש בית המרחץ הציבורי, ובפברואר 1942 הוקם בגטו בית חולים ובו 100 מיטות. לאחר זמן מה תוקנה תחנת הכוח שהפעילה את משאבת המים בגטו, והוקמו בית חרושת לסבון ובית מרקחת. פעילויות אלו הצליחו לצמצם במידה מה את פגיעת המגפה בגטו, אך למרות זאת היו שיעורי התמותה גבוהים: כ-1,400 מתושבי הגטו, ובהם כמחצית מהרופאים שעבדו בו, מתו מטיפוס, רובם בחורף 1941/42.
רוב ילדי הגטו לא למדו באופן מאורגן, אך עם הזמן אורגן בעזרת משלוחי הסיוע מרומניה בית יתומים ל-600 ילדים ולמדו בו לימודים כלליים ויהודיים. בית היתומים אף הפך למרכז תרבות, הוצגו בו מחזות ונערכו בו קונצרטים. בסתיו 1942 לפני החגים נפתח מחדש בית הכנסת הגדול; בית הכנסת הוסיף לפעול אחר כך עד סוף ימי הגטו, ונערכו בו טקסי חתונה וברית מילה וטקסים דתיים אחרים.
תנועת הנוער "הנוער הציוני" פעלה בגטו במחתרת ואף הוציאה עיתון. במרוצת הזמן הסתננו לשרגורוד יהודים מהסביבה, ובהם יהודים שנמלטו מאזור הכיבוש הגרמני. למרות האיסור המוחלט לקבל יהודים נוספים לגטו ופינוי של קצתם לכפרים הסמוכים ב-30 ביוני 1942, נכנסו לגטו בסתר יותר מ-400 יהודים שלא נרשמו בסטטיסטיקה הרשמית או שנרשמו בשמות בדויים. לפי נתוני ועדת העזרה היהודית (האוטונומית) בבוקרשט, במרס 1943 היו בשרגורוד כ-1,800 יהודים מקומיים וכ-3,500 יהודים מגורשים. כ-650 מגורשים חזרו בסוף דצמבר 1943 לדורוהוי (Dorohoi) ומשם למקומותיהם.
ועד הגטו יצר קשר הדוק עם הפרטיזנים שפעלו בסביבה וסייע להם, ופרטיזנים אף הסתתרו בגטו במקרים מסוימים. בזמן נסיגת הרומנים נכנסו פרטיזנים לגטו כדי להגן על היהודים מחשש שהגרמנים ינסו לחסל את הגטו בנסיגתם.
הצבא האדום שחרר את שרגורוד ב-20 במרס 1944.
