המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין מלחמות העולם חיו באדמוב כ-650 יהודים – כשליש מתושביה. הם עסקו בעיקר במלאכה ובמסחר זעיר. בעיירה הייתה פעילות ציונית והיו בה סניפים של תנועות נוער ציוניות.
הגרמנים נכנסו לאדמוב ב-20 בספטמבר 1939. רחוב אחד של העיירה הפך לגטו לא מגודר, והיהודים רוכזו בו. עם כניסתם החלו הגרמנים לחטוף יהודים לעבודת כפייה. כעבור זמן קצר הוקמו בעיירה יודנרט ושירות סדר יהודי.
בספטמבר 1940 נאסרו כמה פולנים ויהודים, ובהם חברי היודנרט, שולחו לאושוויץ ונרצחו שם.
פליטים יהודים מכפרים בסביבה הגיעו לגטו, ועד אוגוסט 1941 הגיע מספר היהודים היושבים בו ל-1,352. בחורף 1941/42 פרצה בגטו מגֵפת טיפוס.
ביולי 1942 נמנו בגטו 1,724 יהודים. בסוף ספטמבר 1942 הגיעו לגטו אדמוב ניצולים מרצח המוני שנעשה ביהודי הכפר סרוקומלה (Serokomla). בעקבות אירוע זה התארגנה קבוצה של כ-50 גברים, ובהם אנשי שירות הסדר היהודי, ויצאה מאדמוב. אנשי הקבוצה בנו בונקר ביער הסמוך והסתירו בו מזון, בגדים וכלי נשק.
ב-4 באוקטובר 1942 נכנסו לגטו אנשי גסטפו. היהודים נצטוו להתרכז בכיכר העיר, ונלקחו מהם חפצי הערך. ב-7 באוקטובר 1942 הקיפו את הגטו יחידות אוקראיניות ושוטרים פולנים, וב-8-7 באוקטובר גורשו יהודי אדמוב לטרבלינקה יחד עם יהודי לוּקוּב הסמוכה. קבוצת יהודים הצליחה לברוח ליערות.
ב-20 באוקטובר 1942 פשטה על בית הכלא באדמוב יחידה של פרטיזנים יהודים, שכמה מהם ברחו מהגטו, והצליחה לשחרר כמה עצורים יהודים.
אחרי הגירוש נותרה באדמוב קבוצה קטנה של יהודים, במחנה העבודה האחרון באזור. מחנה זה חוסל ב-13 באוגוסט 1943.