בראשית המאה העשרים התגוררו בברזינו כ-3,400 יהודים – כ-70 אחוזים מכלל תושביה. בשנות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הצטמצם מספר היהודים בעיירה ובימי השלטון הסובייטי התגוררו בה כ-1,500 יהודים. רבים עסקו במלאכה, אחרים הפכו לפקידים ופועלים במוסדות ממשלתיים, ואחדים עברו לחקלאות. בעיירה פעל בית ספר ביידיש.
הגרמנים כבשו את ברזינו ב-3 ביולי 1941. באוגוסט 1941 רצחו הגרמנים כ-250 גברים יהודים סמוך לעיירה. בסתיו 1941 רוכזו כל יהודי ברזינו וכפרי הסביבה בגטו שהוקם באחד הרחובות בעיירה.
הגטו חוסל ב-31 בינואר או 1 בפברואר 1942 (או, על-פי מקורות אחרים, ב-28-25 בדצמבר 1941). שוטרים ליטאים בראשותו של הקצין אנטנס אימפולביציוס (Antanas Impulevicius), בעזרת שוטרים בלרוסים, רצחו את 962 תושבי הגטו לא הרחק ממנו.
