המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ראשית המאה העשרים חיו בברצלב כ-6,000 יהודים – יותר ממחצית אוכלוסייתה. בפוגרומים של כנופיות אוקראינים בין מאי 1919 לאפריל 1921 נרצחו בה יותר מ-450 יהודים. בעקבות הפרעות עזבו יהודים רבים את ברצלב ומספרם ירד לרבע ממספרם קודם לכן.
בתחילת התקופה הסובייטית עסקו רוב יהודי העיירה במסחר ובמלאכה, אך לאחר שבוטל המסחר הפרטי הפכו רוב היהודים לפועלים, לבעלי מלאכה ולפקידים. בית הספר פעל ביידיש. בשל מדיניות העיור והתיעוש של ברית-המועצות הידלדל מספר היהודים בברצלב וערב פלישת הגרמנים עמד על כ-1,000 בלבד. בקיץ 1941, לפני כניסת הגרמנים, עוד הספיקו מאות יהודים להימלט מברצלב.
הגרמנים כבשו את ברצלב ב-22 ביולי 1941. העיירה נכללה בתחום טרנסניסטריה שבשלטון רומניה והובאו אליה מגורשים מבסרביה (Bessarabia) ומבוקובינה (Bucovina).
בספטמבר 1941 הוקם סמוך לבית הסוהר של ברצלב גטו ורוכזו בו היהודים שנשארו בה, המגורשים ויהודים אחרים מהנפה. פעם בשבוע הותר ליהודים לצאת לשוק לקנות מצרכים ולשאוב מים (שואבי המים היו בעיקר ילדים), כי בתחום הגטו לא הייתה באר. בסוף דצמבר 1941 נמנו בגטו כ-750 בני אדם.
ב-1 בינואר 1942 הועברו רוב היהודים למחנה הריכוז פצ'רה (Pechera), ובפברואר 1942 נרצחו 50 בני אדם על שפת הנהר בוג (Bug).
באוגוסט 1942 הוקמו בברצלב שני מחנות עבודה גרמניים, ועבדו בהם יהודים מאוקראינה, רובם מברצלב עצמה, ומגורשים מבוקובינה. הם עבדו בתנאים קשים במחצבות ובסלילת כבישים ונשאו את הטלאי הצהוב. מפעם לפעם נעשו במחנות סלקציות, אך גם בסוף 1943 עדיין נותרו בהם עובדים יהודים.
בימי הכיבוש פעלה בברצלב מחתרת יהודית ובה 16 חברים. המחתרת נתגלתה, וחבריה הוצאו להורג.
לאחר השחרור היו בברצלב כ-200 יהודים מקומיים וכ-30 יהודים מרומניה.