בראשית המאה העשרים התגוררו בגורודוק כ-3,400 יהודים – כ-60 אחוזים מכלל תושביה. בשל תהליכי העיור והתיעוש בברית-המועצות ירד מספר היהודים בעיירה לכ-1,600 ערב פלישת גרמניה לברית-המועצות. יהודים רבים המשיכו לעסוק במלאכה, ורבים היו חברי איגודים מקצועיים. בעיירה פעלו בתי ספר ביידיש.
פליטים שהגיעו לגורודוק מפולין לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה סיפרו על מעשי הגרמנים בארצם, אך לעתים התקבלו דבריהם בחוסר אמון. עם פלישת גרמניה לברית-המועצות גויסו מקצת יהודי גורודוק לצבא האדום, ורבים הספיקו להימלט לתוך ברית-המועצות. אחרים החליטו להישאר במקום.
גורודוק נכבשה ב-10 או ב-11 ביולי 1941. כעבור שבוע נערך רישום אוכלוסין, והיהודים נצטוו לשאת סרט צהוב על הגב ועל כתף ימין. כבר בשבועות הראשונים לאחר הכיבוש החלו הגרמנים לאסוף צעירים יהודים באמתלה שהם נשלחים לעבודת כפייה, אך לאמיתו של דבר רצחו אותם. מבצע הרצח הגדול הראשון היה בברזובקה (Berezovka), לא הרחק מהעיירה, בסוף יולי או בתחילת אוגוסט.
בסוף קיץ 1941 רוכזו כ-500 היהודים שנותרו בגורודוק בכמה בתים על שפת הנהר שהפכו לגטו. לאחר זמן מה הוקף הגטו משלושת צדדיו בתיל דוקרני והוצבה עליו שמירה של גרמנים.
בגטו שררו צפיפות גדולה ורעב, אך היהודים יכלו להסתנן דרך הגדר ולהביא אליו מעט מזון. גם בלרוסים הביאו לפעמים מצרכים לגטו, למרות האיסור, וגם האפשרות לשאוב מים מהנהר הקלה את המצוקה. מפעם לפעם הוצאו מהגטו קבוצות של 20-30 יהודים ונרצחו. רבים אחרים מתו ברעב ובגלל התנאים הסניטריים הירודים.
הגטו חוסל ב-14 באוקטובר 1941: כל היהודים שנותרו בו, מרביתם זקנים וילדים, נרצחו בוורובייבי גורי (Vorobyevy Gory) שליד העיירה, ורוב בתי הגטו הועלו באש.
