המכון הבין-לאומי לחקר השואה

דאוגוופילס, עיר רב-לאומית על גדות הנהר דאוגווה (Daugava; הידוע גם בשם דווינה [Dvina] המערבי), איבדה בימי השלטון הלטווי אחרי מלחמת העולם הראשונה את מעמדה הכלכלי ואת רוב תושביה, וגם מספר היהודים בה הלך ופחת עד שעמד ב-1935 על כ-11,000 – כרבע מתושביה. רוב היהודים התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה ונעזרו באיגודי סוחרים ובעלי מלאכה ובשלוש אגודות אשראי. כמה עשרות יהודים היו רופאים ורוקחים. הקהילה הפעילה בית חולים, בית מרקחת, בית יתומים, מושב זקנים וספרייה גדולה. לנוכח ההרעה במצב הכלכלי בשנות השלושים הרחיבו אגודות סעד וצדקה את פעילותן. רוב ילדי הקהילה למדו במוסדות חינוך יהודיים עממיים ביידיש ובעברית, בבית ספר תיכון עברי ובשני בתי ספר מקצועיים של אורט. בדאוגוופילס היו גם שתי ישיבות.
באמצע שנות השלושים עלה כוחה של התנועה הציונית, על מפלגותיה ותנועות הנוער שלה, ומאות חלוצים עלו מדאוגוופילס לארץ-ישראל. יהודים היו חברים גם בבונד ובתנועות קומוניסטיות שפעלו במחתרת.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו לעיר פליטים מפולין ומספר תושבי העיר, ובהם היהודים, גדל. ביוני 1940 סופחה דאוגוופילס לברית-המועצות. בעקבות הלאמתם של עסקים פרטיים, בייחוד של בתי מסחר ובתי חרושת גדולים, מצאו יהודים רבים תעסוקה חלופית במפעלים הממשלתיים החדשים ובמנגנון הציבורי, וקומוניסטים ואנשי שמאל יהודים מונו לתפקידי מפתח. מוסדות הקהילה, המפלגות והארגונים היהודיים נסגרו, ורק בתי הכנסת נותרו פתוחים. מערכת החינוך היהודית הותאמה לשיטה הסובייטית, ושפת הלימוד וההוראה במוסדותיה הייתה יידיש. באמצע יוני 1941, במסגרת גירוש של "יסודות פוליטיים וכלכליים שליליים", גורשו למחנות עבודה בסיביר פעילים ציונים, עסקני קהילה ובעלי רכוש יהודים, ובני משפחותיהם הוגלו לתוך ברית-המועצות.
ב-22 ביוני 1941, בפרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות, הוצפה העיר פליטים יהודים מלטוויה ומליטא. ב-25 ביוני פינו הסובייטים בחיפזון את העיר, ואתם התפנו גם אנשי מנגנון ומפלגה יהודים ובני משפחותיהם. רק כמה מאות צעירים יהודים הצליחו להימלט מיזמתם לתוך ברית-המועצות; רבים מהם התגייסו לדיוויזיות הלטוויות בצבא האדום, וקצתם נפלו בקרבות.
ב-26 ביוני 1941 נכבשה דאוגוופילס בידי הגרמנים. באחד הימים שבין 29 ביוני ל-2 ביולי הצטוו כל הגברים היהודים בני 16 עד 60 שנה להתייצב בכיכר העיר, ולטווים חמושים גירשו לכיכר גברים שלא התייצבו בעצמם. מהכיכר נלקחו אלפי היהודים לבית הסוהר. קצתם אולצו לפנות מקבר אחים את גופותיהם של אנשים שנרצחו בידי שירותי הביטחון הסובייטיים. לתושבי המקום שצפו במתרחש חולקו אלות כדי להכות בהן את היהודים. הכאת היהודים התפשטה גם לרחובות העיר.
בבית הסוהר נדחסו היהודים לתאים בצפיפות נוראה והוחזקו בהם זמן רב בלי מים ומזון. הם היו נתונים להשפלות ונלקחו לעבודת כפייה בפינוי הריסות המלחמה. בשבוע השני של יולי 1941 החלו להוציא להורג ביריות קבוצות של אסירים יהודים בגן הרכבת הסמוך לבית הכלא. לפי דוח של הסיפ"ו נרצחו עד 16 ביולי 1,150 יהודים. שאר האסירים נרצחו במרוצת הזמן. בעלי מלאכה נדרשים ורופאים אחדים שוחררו מבית הסוהר, וכמה צעירים הצליחו להימלט. באותה העת הציתו שוטרים ומתנדבים לטווים את בתי הכנסת של דאוגוופילס (פרט לשניים); כמה מבתי הכנסת הועלו באש על היהודים שהיו בהם באותה שעה או שונגררו אליהם בכוח.
היהודים שנותרו מחוץ לכלא נלקחו לעבודת כפייה, רכושם הוחרם, והם נושלו מדירותיהם. הם גם התקשו להשיג מזון, משום שסוחרים לטווים סירבו למכור להם מזון והם היו מגורשים מהתורים. במחצית השנייה של יולי 1941 התפרסמה גזרת הטלאי הצהוב על החזה ועל הגב, ולימים נצטוו הגברים היהודים להוסיף טלאי שלישי מעל הברך.
ב-15 ביולי 1941 הוצאה הפקודה שעל היהודים לעבור לגטו עד סוף החודש. בסוף יולי הוכנסו היהודים לגטו ליד העיירה הסמוכה גריווה (Griva) שמעבר לנהר. לגטו הוקצה קסרקטין נטוש ומוזנח של חיל הפרשים הלטווי, שהיה מוקף סוללות עפר, תעלות וגדרות ומופרד מהעיירה, והמעבר בינו ובין העיירה גריבה התאפשר רק באמצעות גשרים. נוסף על המכשולים הללו הוקף הגטו בגדרות תיל ובמשמרות של שוטרים. היהודים שוכנו באורוות סוסים, עשרות משפחות באולם אחד, בלי פרטיות, בלי כלי בית וכלי מיטה, בלי מים זורמים בכמות מספקת ובלי תנאים סניטריים הולמים. עם הקמת הגטו גורשו אליו עוד אלפי יהודים מעיירות הסביבה, ומאחר שלא נותר עוד מקום, חיו הללו תחת כיפת השמים. בתחילת אוגוסט שהו בגטו בצפיפות קשה מנשוא כ-16,000 יהודים.
מפקד הגטו היה זאואר (Zauer), איש משטרה לטווי, ועל ניהול ענייניו הפנימיים הופקד יודנרט (קומיטט [Komitet] בפי היהודים) שהוקם בצו הגרמנים. מפקד שירות הסדר היהודי היה פסטרנק מהעיירה קרסלבה (Kraslava). בגטו הוקמו מוסדות רפואה וסעד: בית חולים ובו סגל של כ-30 רופאים, רופאי שיניים ואחיות; בית מרקחת; בית יתומים; מטבח ציבורי; וחברה קדישא. בחצר הקסרקטין הותקנו בתי מלאכה כמו מתפרה, סנדלרייה, נגרייה ועוד. ועדת משק עשתה מאמצים לשפר את תנאי המגורים והתברואה. אנשי היודנרט והסגל שוכנו עם בני משפחותיהם בקומת המגורים של הקסרקטין, שבה היו תנאים טובים יותר.
הגרמנים החלו ברצח המוני של היהודים כבר בסוף יולי או בתחילת אוגוסט 1941. היודנרט נצטווה למסור לגרמנים רשימה של חולים וזקנים "כדי להעבירם למחנה שהתנאים בו נוחים יותר", אך מאות היהודים שברשימה הוצאו להורג. כעבור זמן קצר נתבקש היודנרט להכין רשימה של יהודי העיירות שיש להעבירם למקום אחר "כדי להקל את הצפיפות בגטו". היו שהצטרפו לרשימה מרצונם, כדי להיחלץ מהגטו המעיק, לרבות ד"ר גורביץ, שהצטרף כדי לתת להם טיפול רפואי. אלפי היהודים, נשים, גברים וטף, נלקחו ליערות הסביבה ונרצחו. ד"ר גורביץ שוחרר ובשובו לגטו סיפר על הטבח ההמוני שקיבל בפי היהודים את הכינוי "אקציית הפרובינציה".
באקציות שנעשו ב-9-8 וב-19-18 באוגוסט נרצחו ונקברו יחד בבורות עוד אלפים מיהודי דאוגוופילס עצמה, לרבות 400 ילדי בית היתומים. לפי סיכום של הסיפ"ו, בין 13 ביולי ל-21 באוגוסט 1941 נרצחו בדאוגוופילס 9,012 יהודים. אתרי הרצח היו ביער פוגולנקה (Pogulianka), כשמונה קילומטרים מהעיר, ובזולוטאיה גורקה (Zolotaya Gorka), ליד תחנת הרכבת, כקילומטר מחוץ לעיר.
לאחר האקציות נותרו בגטו כ-7,000 יהודים, רובם עובדים ובני משפחותיהם. הצפיפות פחתה וחל שיפור בתנאים הפיזיים, והספקת המזון השתפרה גם היא משום שהיציאה לעבודה אִפשרה לקנות מזון ולהבריח אותו לגטו, על אף הסכנה שהייתה הכרוכה בכך. בתוך תחומי הגטו עבדו אנשי היודנרט ומוסדותיו, השוטרים היהודים, עובדי הסדנאות ועובדי השירותים. עובדי החוץ עבדו בעיקר בעבור הצבא הגרמני בבסיסי הספקה, במינהלת הרכבות, בבתי חולים צבאיים וביחידות אחרות, והם היו יוצאים מהגטו וחוזרים אליו בקבוצות מלוות בשומרים חמושים. לכמה עשרות בעלי מקצוע חיוניים ברמה גבוהה, כגון רופא העור הנודע ד"ר וופסי (Vovsi), הותר להתגורר עם משפחותיהם מחוץ לגטו וליהנות מדיור נוח יותר ומתזונה משופרת.
בסתיו 1941 הנפיקה הסיפ"ו תעודות עבודה ("שיינים") חדשות אדומות שניתנו רק למקצת העובדים היהודים. באותה העת נפוצו שמועות על בורות חדשים בפוגולנקה. בשמועות המרגיעות לא היה כדי להוליך שולל את היהודים למודי הניסיון, והם ניסו להכין מקומות מסתור בגטו ומחוצה לו. הורים מסרו את ילדיהם לאיכרים ולמנזרים עד יעבור זעם. ב-9-7 בנובמבר 1941 שוב נעשתה אקציה בגטו. בתחילה נלקחו קשישים, חולים ויתומים וכן יהודים שלא היה להם מקום עבודה, הם ובני משפחותיהם אִתם; אחר כך נלקחו גם ילדיהם של יהודים עובדים, לרבות ילדיהם של בעלי התעודות האדומות, וילדים שנתפסו אצל איכרים ובמנזרים. בסך הכל נרצחו 3,000 עד 5,000 בני אדם, ובהם כאלף ילדים.
בין סוף נובמבר לתחילת דצמבר 1941 הוטל על הגטו הסגר חמור בשל מגפת טיפוס. הגטו נותק לחלוטין מכל מקורות המחיה, והרעב הכבד הפיל חללים נוספים. כעבור ארבעה חודשים, עם הסרת ההסגר באביב 1942, היו בגטו רק כ-500 יהודים.
גטו דאוגוופילס חוסל ב-1 במאי 1942. חולים ותינוקות נרצחו במיטותיהם, ושאר יושביו, לרבות חברי שירות הסדר היהודי והיודנרט על ועדותיו ועובדיו, נלקחו לפוגולנקה ונרצחו שם.
מחוץ לגטו נותרו בחיים 450-350 צעירים וצעירות שלא היו בעלי משפחות, שעבדו בעבור הצבא והמשטרה הגרמניים במקומות שונים בעיר. ב-28 באוקטובר 1943 העבירו הגרמנים את שרידי היהודים למחנה הריכוז קייזרוולד (Kaiserwald), סמוך לריגה. אחדים שהצטיידו בכלי נשק והתנגדו למעצרם נורו במקום. בעיר השאירו הגרמנים את ד"ר וופסי וכמה עשרות בעלי מלאכה שעבדו בשביל הסיפ"ו, אך ערב נסיגתם של הגרמנים שולחו גם הם למחנות.
על-פי הערכות נרצחו בדאוגוופילס כ-7,700 (כ-70 אחוזים) מהיהודים שחיו בה לפני המלחמה, ועם הפליטים מעיירות בסביבה ומליטא נרצחו בה כ-13,000 יהודים בסך הכל.