בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בדברצן 9,142 תושבים יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כשבעה אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, והיו בהם גם כמה בעלי אדמות. בעיר היו שתי קהילות יהודיות: קהילה של זרם הסטטוס קוו וקהילה אורתודוקסית. בין שתי מלחמות העולם היו בעיר שני בתי ספר יסודיים יהודיים, חטיבת ביניים לבנות ובית ספר תיכון יהודי.
בקיץ 1941 גירשו השלטונות ההונגריים לאוקראינה הנתונה לכיבוש הגרמנים כמה משפחות יהודיות שלא יכלו להוכיח שהן בעלות אזרחות ההונגרית. רוב המגורשים נרצחו ב-27 וב-28 באוגוסט 1941 בידי הגרמנים בקמניץ-פודולסקי*(Kamenets-Podolsk).
יחידות הצבא הגרמני נכנסו לדברצן ב-20 במרס 1944. מיד לאחר מכן פיזר הגסטפו את שתי הקהילות היהודיות והורה להקים "מועצה יהודית" (יודנרט). בראש המועצה הועמד הרב ד"ר פאל (מאיר) וייס, רבה של קהילת הסטטוס קוו. הגרמנים ציוו על המועצה היהודית להקים ועדה לענייני עיתונות שתעקוב אחרי העיתונות ההונגרית ותתרגם ממנה לגרמנית ידיעות הנוגעות ליהודים.
בתוך כמה ימים החל ב-8 באפריל 1944 אסרו הגרמנים כמה מנכבדי הקהילות היהודיות בעיר והעבירו אותם בחשאי למחנה מעצר סמוך באסמי היידוסנטג'ורג'פוסטה (Hajduszentgyorgypuszta), שנכלאו בו כ-300 בני ערובה יהודים מכל רחבי הונגריה. רק כעבור כמה ימים נודע למועצה היהודית בדברצן לאן הם נשלחו. בחודשים שלאחר מכן סיפקו יהודי דברצן מזון לכלואים.
המנגנון המינהלי ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש הגרמני, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על-פי הוראות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי המקומי. סגן הממונה על מחוז היידו, לסלו סילסי (Laszlo Szilassy), ציווה להקים גטאות במחוזו. ב-28 באפריל 1944 הודיע ראש העיר דברצן, שנדור קולצ'י (Sandor Kolcsey), על הקמת הגטו באחד מרובעי העיר שכבר היה מאוכלס ברובו ביהודים. עם זאת, קולצ'י התנגד לאחר מכן לתהליך הגטואיזציה והועבר בשל כך מתפקידו.
ב-15 במאי 1944 נצטוו היהודים לעבור לגטו, וב-20 במאי ננעלו שעריו. הגטו נחלק לשני חלקים שרחוב מפריד ביניהם, הגטו הקטן והגטו הגדול. בסך הכל נדחסו בגטו כ-9,000 בני אדם. יהודי העיר שוכנו בגטו הגדול, ואילו יהודים מיישובים סמוכים רוכזו בגטו הקטן. היהודים הורשו להצטייד במזון לשבועיים, במצעים וב-3,000 פנגו לכל היותר. הצפיפות בגטו הייתה גדולה, ובכל חדר גרו כמה משפחות. מפקד המשטרה, ד"ר ג'ולה סבו (Gyula Szabo), היה גם מפקד הגטו. אחת ממחלקות המועצה היהודית ארגנה בגטו שירותי בריאות ובהם בית חולים ובית מרקחת. בלה לוסטבאום (Bela Lusztbaum), בעבר סרן בצבא, נתמנה למפקד שירות הסדר היהודי.
בתחילה הותר ליהודים לצאת מהגטו על-פי רישיון יציאה, אך לאחר זמן מה נאסרה עליהם היציאה כליל. הרכוש שהוחרם עם כליאתם, ובכללו תכשיטים, כלי כסף, זהב, חפצי ערך ותמונות, נשמר בבית הכנסת שבמרכז הגטו. יהודים עונו כדי שיגלו היכן הסתירו את חפצי הערך שלהם וכמה מהם מתו. בני הנוער נלקחו לעבודת כפייה.
ב-31 במאי 1944 הועברו לפתע כ-3,000 מתושבי הגטו הקטן אל הגטו הגדול. נאסר עליהם לקחת עמם כל מטען.
ביוני 1944 דרשו מפעלי התעשייה הצבאית בעיר להגדיל את מספר עובדיהם מקרב תושבי הגטו, ובשל כך גויסו לעבודה יהודים בני 13 עד 70. אחרי הפצצת תחנת הרכבת המקומית, ב-2 ביוני 1944, הוטל על גברים יהודים מהגטו לפנות את ההריסות.
ב-21 ביוני 1944 פונו תושבי הגטו למרכז שילוח בבית החרושת ללבנים שרלי (Serly) שבפאתי העיר. מפקד המרכז היה ג'ולה סילדי (Gyula Sziladi), קולונל בז'נדרמריה. יהודי גטאות אחרים במחוז רוכזו אף הם במרכז הזה, בתנאים קשים מנשוא. את המרכז כולו שירת ברז מים אחד, לא הייתה בו הספקה של מזון, והיהודים נאלצו ללון בסככות שלא סיפקו מחסה של ממש. המועצה היהודית הקימה בית תמחוי במפעל הלבנים, אך לא הצליחה לספק בו את כל כמות המזון הנדרשת. גם כאן עינו הז'נדרמים ההונגרים את הכלואים בניסיון לגלות היכן הסתירו תכשיטים וחפצי ערך, וכמה מהם שמו קץ לחייהם בעקבות העינויים.
ב-23 ביוני 1944 אולצה קבוצה ראשונה של מגורשים לצעוד להיידוסנטג'ורג'פוסטה, ומשם שולחה לשטרסהוף (Strasshof) שבאוסטריה. הנותרים גורשו ממרכז השילוח בדברצן בין 25 ל-28 ביוני 1944, מהם לשטרסהוף, מהם לאושוויץ.
