בראשית המאה העשרים התגוררו בדוברובנו כ-4,300 יהודים – יותר ממחצית תושביה. העיר נודעה בקרב יהודי רוסיה בהיותה מרכז לייצור טליתות ומקום מושבו של בית חרושת יהודי לאריגה מיסודה של יק"א. בימי השלטון הסובייטי עבדו בבית החרושת כמה מאות מיהודי העיירה. אחרים עסקו במלאכה, וקצתם התארגנו בקואופרטיבים. בעיירה פעל בית ספר ממשלתי ביידיש. ערב מלחמת העולם השנייה נמנו בדוברובנו כ-2,100 יהודים – כחמישית מכלל תושביה.
רק מעטים מיהודי דוברובנו הצליחו להימלט לפני שכבשו אותה הגרמנים ב-16 ביולי 1941. הגרמנים ציוו על היהודים לשאת סרט שרוול שחור ועליו מגן דוד צהוב.
בסתיו 1941 רוכזו יהודי דוברובנו בגטו ונשלחו לעבודות כפייה. עד דצמבר 1941 רצחו הגרמנים קרוב למאתיים מיהודיה.
בדצמבר 1941 עשו הגרמנים סלקציה בגטו ובעקבותיה נרצחו רוב תושביו, כ-1,500 נפשות, ליד בית הקברות היהודי הסמוך לדוברובנו. הגטו חוסל בפברואר 1942, כשרצחו הגרמנים כ-300 בעלי מקצוע חיוניים שנותרו בחיים אחרי האקציה הראשונה – אותם ואת בני משפחותיהם אִתם.
