במאה התשע-עשרה הייתה אודסה עיר נמל ובה מסחר ותעשייה מפותחים. אודסה הייתה אחד הריכוזים הגדולים של יהדות מזרח אירופה, מרכז חשוב של השכלה, של ספרות עברית ושל תנועת חיבת ציון, והייתה לסמל מרכזי של המודרניזציה של יהודי רוסיה. בראשית המאה העשרים התגוררו באודסה כ-140,000 יהודים, שהיו כשליש מכלל תושביה.
בתקופת השלטון הסובייטי התפתחה מאוד התעשייה בעיר, יהודים רבים זרמו אליה, ובאמצע שנות השלושים עבדו במפעלי תעשייה ובמוסדות ממלכתיים יותר מ-20,000 יהודים, אם פועלים ואם פקידים. יותר ממחצית חברי הקואופרטיבים של בעלי המלאכה בעיר היו יהודים. במשך התקופה הסובייטית הייתה אודסה יעד הגירה אטרקטיבי ליהודים, ומספר תושביה היהודים הגיע בשלהי שנות השלושים לכ-200,000. בשנות העשרים למדו רוב ילדי היהודים באודסה בבתי ספר ששפת ההוראה בהם רוסית, אם כי גם בתי ספר וגני ילדים ביידיש הוסיפו לפעול, ואף קתדרה ללשון ולספרות יידיש במכון להוראה, המוזֵאון היהודי על שם מנדלי מוכר ספרים, ספרייה יהודית אקדמית ועוד. מאמצע שנות העשרים הופיע באודסה שבועון ביידיש. בעיר היו גם מחלקות משטרה, משפט ורישום נישואים שנתנו שירות ביידיש. באמצע שנות השלושים החלו השלטונות הסובייטיים בצמצום מוסדות החינוך והתרבות שפעלו ביידיש.
ב-16 באוקטובר 1941, לאחר מצור של שבועות אחדים, כבשו את אודסה הרומנים, בעלי בריתה של גרמניה הנאצית. כמחצית מהאוכלוסייה היהודית הצליחה להתפנות או להימלט מזרחה לפני כניסת הרומנים. במקביל הגיעו לעיר אלפי פליטים יהודים מבסרביה (Bessarabia) ומדרום אוקראינה. כבר בלילה הראשון לכיבוש נרצחו בעיר אלפי אזרחים (8,000 על-פי מקורות סובייטיים), רבים מהם יהודים.
ב-22 באוקטובר 1941 פוצצה חוליה של חבלנים סובייטים את בניין המיפקדה הצבאית הרומנית בעיר, ומאות חיילים רומנים נהרגו בפיצוץ. בתגובה פתחו שלטונות הצבא והז'נדרמריה הרומנית באודסה במסע של רצח וגירוש המוניים שנמשך כמה חודשים. זמן קצר לאחר הפיצוץ החלו הרומנים לגרש מזרחה בָּרגל רבבות מיהודי אודסה. במקביל החלו לרכז אלפים מיהודי העיר לפרקי זמן קצרים באזורים שיועדו על ידם להיות גטאות.
בסוף אוקטובר 1941 רוכזו על-פי פקודת המושל הרומני של טרנסניסטריה גיאורג אלכסיאנו (Gheorghe Alexianu) כ-25,000 יהודים מאודסה בגטו שהוקם בפרוור סלובודקה (Slobodka). התנאים בגטו היו קשים ביותר, והרעב והקור הנורא גרמו את מותם של מאות ואולי אלפי יהודים. ב-3 בנובמבר, עשרה ימים לאחר שנכלאו בגטו סלובודקה, הורשו הנשים, הזקנים והילדים לשוב לבתיהם, ואילו הגברים הועברו לבית הכלא העירוני. מאמצע נובמבר שבו הרומנים לרכז יהודים בגטו סלובודקה וכן בכפר דלניק (Dalnik) ועוד במקומות אחרים בעיר. בתהליך הזה נספו, נרצחו ואף התאבדו יהודים רבים.
ב-28 בדצמבר 1941 העביר מפקד המטה הרומני את הוראת שליט רומניה, המרשל יון אנטונסקו (Ion Antonescu), לגרש את היהודים מאודסה, בתואנה שאם ינחתו הרוסים בעיר או בסביבתה יכול לקרות אסון, ולכן החזקת היהודים שם היא פשע. בשלב ראשון רוכזו היהודים בסלובודקה. צו של מפקד העיר שהתפרסם ב-10 בינואר 1942 הורה ליהודים לעבור בתוך יומיים לסלובודקה, ואיים בעונש חמור על מי שלא יעשה כן. השלטון הרומני הגדיר את סלובודקה גטו, ועל היהודים נאסר לצאת מתחומו. הגטו הוקף בגדר תיל והופקדה עליו שמירה של יחידות מיוחדות. יהודים נאלצו לגור בבתים של תושבי הרובע הלא יהודים תמורת תשלום. עד מהרה השתרר בגטו רעב ופשׂו בו מגפות. רופאים ארגנו בית חולים, אך הוא התקיים רק זמן קצר.
ב-12 בינואר 1942 החלו הרומנים לגרש יהודים מהגטו אל כפרים בנפות סמוכות לאודסה וכן במחוזות קרובים, ושם נרצחו רובם או נספו. הגטו בסלובודקה התקיים עד 10 ביוני 1942, ואז גורשו ממנו 400 היהודים האחרונים.
בסך הכל רצחו הרומנים באודסה לפחות 25,000 מיהודי העיר וגירשו ממנה כ-60,000 מהם – רובם נספו במקומות שאליהם גורשו. הרומנים ביצעו פעולות אלו ללא סיוע של הגרמנים.
