המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין מלחמות העולם חיו בדונייווצי כ-5,000 יהודים. רבים מהם עסקו במלאכה, וקצתם התארגנו בקואופרטיבים. אחרים, בעיקר צעירים, עברו לעבוד במפעלים ממשלתיים. מקצת היהודים החלו לעבוד בחקלאות בשני קולחוזים יהודיים סמוך לעיירה. ב-1936 סגרו השלטונות את בית הכנסת בעיירה. בדונייבצי פעל בית ספר ממשלתי ביידיש.
הגרמנים כבשו את דונייווצי ב-11 ביולי 1941. בגלל ריחוקה ממסילת הרכבת הספיקו כנראה רק מעטים מהיהודים להימלט מזרחה לפני הכיבוש. בתוך ימים אחדים חויבו היהודים בעבודות כפייה קשות. ב-3 באוקטובר 1941 נצטוו היהודים למסור את כל דברי הזהב והכסף שהיו ברשותם. בנובמבר 1941 הם נדרשו למסור לגרמנים בגדים חמים, מכונות תפירה, מיטות, שולחנות ועוד. באותו חודש הוצאו להורג בתלייה 19 יהודים בגין היעדרות מהעבודה.
באביב 1942 הוקם בדונייווצי גטו ורוכזו בו גם יהודים ממקומות אחרים. לגטו הוקצה מתחם ששימש תחנה לטרקטורים ולמכונות. הגטו הוקף בגדר תיל, והופקדה עליו שמירה של שוטרים אוקראינים. בגטו פעל ועד יהודי. התושבים סבלו מקור ומרעב. רק שעה אחת בשבוע, בימי ראשון, הותר לתושבי הגטו לצאת כדי להשיג מזון. מדי בוקר הובילו אותם באכזריות לעבודה.
ב-8 במאי 1942 התקיימה בגטו אקציה. לאחר סלקציה שבה הופרדו בעלי מקצועות נדרשים משאר היהודים הובלו כ-2,500 מיהודי העיירה למכרה זרחן ליד הכפר דמיאנקובצי (Demiankovtsy) ונקברו שם חיים. לאחר האקציה רוכזו בגטו דונייווצי שרידי היהודים מעשרות כפרים ועיירות בסביבה.
הגטו חוסל ב-18 באוקטובר 1942, כשהוליכו הגרמנים 3,000 (על-פי גרסה אחרת 5,000) יהודים אל מותם באתר רצח סמוך לכפר סולוניצ'ניק (Solonichnik).