המכון הבין-לאומי לחקר השואה

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בדרוהיצ'ין כ-800 יהודים – כשני שלישים מתושביה. מרביתם עסקו במסחר זעיר ובמלאכה ונעזרו ביוצאי העיירה שחיו בארצות-הברית. רוב יהודי דרוהיצ'ין היו חסידים, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה התפתחה בעיירה גם פעילות ציונית וקמו בה מוסדות חינוך ותרבות יהודיים וציוניים שונים, ספריות וחוגי דרמה. בעקבות כיבוש דרוהיצ'ין בידי הצבא האדום במחצית השנייה של ספטמבר 1939 נסגרו בה חנויות פרטיות או הולאמו, והוקמו בה קואופרטיבים. בבתי הספר למדו ביידיש על-פי תכנית הלימודים הסובייטית.
דרוהיצ'ין נכבשה בידי הגרמנים ב-22 ביוני 1941. עם הכיבוש הוצאו להורג 36 יהודים. החלו החרמות רכוש, מעשי גזל והתעללות ביהודים. היהודים נצטוו להקים יודנרט ובראשו הועמד סוחר הסוסים אליעזר רזניק (Resnik), וכן הוקם שירות סדר יהודי. התפרסמו צווים אנטי-יהודיים, והיהודים הצטוו לשאת טלאי צהוב, הוטלו עליהם עוצר והגבלות תנועה והם גויסו לעבודות כפייה.
באפריל 1942 הועברו כ-600 יהודי דרוהיצ'ין לגטו מגודר ברחוב אחד של בתים דלים. בעלי מקצוע הועסקו בסדנאות בייצור על-פי דרישת הגרמנים, ואחרים עסקו בעבודות דחק, בין היתר בקבורת רבבות של יהודים מן האזור בתעלות נגד טנקים.
בסתיו 1942, לנוכח ריבוי השמועות על כוונת הגרמנים לחסל את הגטו, הסתתרו או נמלטו ליערות כמחצית מן היהודים. הנותרים רוכזו ב-2 בנובמבר 1942 לסלקציה בכיכר; קשישים וחולים נורו במקום, והיתר הובלו לגטו סימיאטיץ' (Siemiatycze) וכעבור ימים אחדים שולחו עם יהודי המקום למחנה ההשמדה טרבלינקה.