המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בדרז'ניה 2,650 יהודים – כארבעים אחוזים מתושביה. בשנים 1920-1917 סבלו היהודים מפרעות.
בימי השלטון הסובייטי פעלו בדרז'ניה מועצה יהודית ממלכתית ומחלקה יהודית בבית המשפט שניהלו את עבודתן ביידיש. בעיירה הוקם גם בית ספר ביידיש. עד סוף שנות העשרים של המאה העשרים חדלו רוב הסוחרים היהודים לעסוק במסחר, בעלי מלאכה אורגנו בקואופרטיבים, וכמה מהיהודים החלו לעבוד בבתי החרושת החדשים בענפי ההלבשה וההנעלה. אחדים החלו לעבוד בחקלאות והתארגנו בקואופרטיבים חקלאיים יהודיים.
הגרמנים כבשו את דרז'ניה ב-11 ביולי 1941. סביר להניח שעד אז גויסו חלק מתושביה היהודים לצבא האדום או התפנו ממנה, אף שבימים הראשונים של פלישת הגרמנים לברית-המועצות נהרסה תחנת הרכבת בדרז'ניה ופסי הרכבת ניזוקו.
זמן מה לאחר הכיבוש רוכזו יהודי העיירה בגטו בחלק הישן של העיירה. הגטו הוקף בגדר תיל. היהודים חויבו לשאת על בגדיהם מגן דוד בצבע צהוב. לאחר זמן מה הועברו כמאתיים מבעלי המלאכה הנדרשים ("מומחים") לגטו לטיצ'ב (Letichev), וכ-300 שולחו למקומות אחרים. לאחר מכן רוכזו בגטו דרז'ניה גם יהודים ממקומות אחרים. בגלל הרעב ששרר בגטו ובהיעדר טיפול רפואי מתו רבים במגֵפות שפשׂו בו. מצבם הכלכלי של היהודים החמיר עוד יותר בגלל החרמת חפצי הערך שלהם ותשלומי הכופר שהוטלו עליהם, ובעקבות זאת החמירו גם המחסור והרעב.
באקציה שהייתה בגטו בתחילת ספטמבר 1942 נרצחו ביריות יותר מ-1,500 יהודים ובהם כ-400 יהודים מווילקובינצי (Vilkovintsy); כעבור ימים אחדים נרצחו שאר גם היהודים, והגטו חוסל.