בין שתי מלחמות העולם חיו בוולומין כ-3,000 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. היהודים עסקו בעיקר במסחר ומלאכה, והיו בהם גם פועלים וגם כמה בעלי בתי חרושת. ההתארגנות והפעילות החברתית והתרבותית של יהודי וולומין, בעיקר של מפלגות ותנועות נוער ציוניות, קיבלה תנופה באותה העת. מוסדות הדת והחינוך בעיירה כללו חדרים, תלמוד תורה ובית ספר יסודי.
הצבא הגרמני כבש את וולומין ב-13 בספטמבר 1939. כבר בימים הראשונים לכיבוש החלו הגרמנים להתעלל ביהודים ולבזוז את רכושם, וכמה יהודים נחטפו לעבודת כפייה. בסוף 1939 הם נצטוו לשאת טלאי צהוב. רבים מיהודי וולומין נמלטו למזרח פולין, שהייתה אז בשליטת הסובייטים. בנובמבר 1939 הוקם לפי פקודת הגרמנים יודנרט בראשותו של יעקב בלומברג.
בנובמבר 1940 פרסמו הגרמנים הוראה בדבר הקמת גטו ושירות סדר יהודי. הגטו הוקם בכפר סוסנובקה וכלל שתי שכונות. חברי היודנרט, השוטרים היהודים וכן האמידים התגוררו בשכונה שנחשבה יוקרתית, והשכונה השנייה יועדה לעניים; הללו התגוררו ב-76 מבנים קטנים, רובם מעץ. בתחילה נכלאו בגטו כ-2,800 יהודים, ובהם כ-600 פליטים ממקומות שונים ומכפרי הסביבה. לאחר מכן הגיעו לגטו פליטים נוספים. הוקם גטו פתוח, והדבר הקל על תושביו לקיים סחר חליפין עם האוכלוסייה המקומית.
מטבח ציבורי שהוקם בגטו סיפק ארוחות חמות לכ-1,000 מיהודי וולומין. עוד הוקמו בגטו מאפיית לחם, בית יתומים ל-60 ילדים, מחלקת תברואה ובית חולים בניהולם של ד"ר רזניק וד"ר פרייק (Fraik). מדי יום הועסקו יהודים בעבודות כפייה בתחנת הרכבת ובמשקים של פולנים. מאות צעירים נשלחו לעבודות כפייה בליפניק (Lipnik), איזבלין (Izabelin) וּוילנוב (Wilanow), ועוד כ-3,000 צעירים עבדו במחנה עבודה באחוזת הגרף פוטוצקי.
בפברואר 1941 הגיע מספר הכלואים בגטו לכ-3,000, ותנאי המחיה בו החמירו. באביב 1941 נסגר הגטו וגודר בגדר תיל, וכמה יהודים נרצחו כשניסו להבריח מזון. היודנרט נדרש כמה פעמים לשלם דמי כופר תמורת שחרורם של מבריחים שנתפסו. בקיץ 1942 הגיעו לגטו ידיעות על גירוש יהודי גטו ורשה לטרבלינקה ונפוצו שמועות על החיסול הקרוב של גטו וולומין. החלה בריחה המונית של יהודים מן הגטו, ומי שנתפס שילם בחייו.
בראשית אוקטובר 1942 חוסל בית היתומים, והילדים נרצחו סמוך לכפר. הגטו עצמו חוסל ב-4 באוקטובר 1942; תושביו גורשו לרדזימין, ועם יהודי המקום גורשו משם גם הם לטרבלינקה.
