המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בראשית המאה העשרים התגוררו בוולוצ'יסק כ-3,200 יהודים – כמחצית תושביה. בימי השלטון הסובייטי עבדו רבים מהם במלאכה, קצתם בקואופרטיבים, וכפועלים בבתי יציקה. אחרים עברו לעבוד בקולחוז יהודי שנוסד סמוך לעיירה. בעיירה הוקמה "מועצה יהודית ממלכתית" ובית ספר שהתנהלו ביידיש. בעקבות תהליכי התיעוש והעיור שחלו בברית המועצות עברו מרבית יהודי העיירה לערים גדולות, ובשלהי שנות השלושים נשארו בוולוצ'יסק רק כ-500 יהודים, שהיו אז כעשרים אחוז מאוכלוסייתה.
הגרמנים כבשו את וולוצ'יסק ב-5 ביולי 1941. כל יהודי העיירה והנפה רוכזו במקום אחד, מעין גטו, שגודר בתיל דוקרני והופקדה עליו שמירה של שוטרים גרמנים. היציאה מתחום הגטו נאסרה, וכמה יהודים שילמו בחייהם על הפרת האיסור הזה. יהודים נאלצו לשאת טלאי צהוב בצורת מגן דוד על החזה ועל הגב. מדי חודש דרשו הגרמנים מתושבי הגטו תשלומי כופר גבוהים.
הגטו חוסל באוגוסט 1942 (לפי מקור אחר – ב-21 בספטמבר 1942) וכ-4,000 תושביו, רובם נשים וילדים, נרצחו ליד בית חרושת ללבנים.