המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בראשית המאה העשרים התגוררו בווליז' כ-3,300 יהודים – יותר משליש אוכלוסייתה. בעקבות תהליכי המודרניזציה והעיור של ימי השלטון הסובייטי קטן מספר היהודים בעיר במידה ניכרת, ובשנת 1939 היו בה כ-1,800 יהודים. יהודי וליז' נאלצו לזנוח את המסחר הפרטי שהתפרנסו ממנו לטובת מלאכה זעירה ועבודה במוסדות הממשל. בווליז' פעלו בית ספר ממשלתי ביידיש ומועדון יהודי ובו חוג לדרמה.
הגרמנים כבשו את וליז' ב-15 ביולי 1941. עם כיבושה הוקם בעיר יודנרט בראשותו של יהודי ששימש מורה לפני המלחמה. חברי היודנרט הצטוו לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד, ואילו כלל יהודי וליז' נשאו טלאים צהובים על החזה והגב. בווליז' הוקם גם שירות סדר יהודי. בספטמבר 1941 נורו למוות 150 גברים יהודים תושבי ווליז'. עוד קבוצות של יהודים נרצחו בירי.
ב-7 בנובמבר הוקם בווליז' גטו ורוכזו בו 1,500-1,400 יהודים תושבי העיר וסביבתה וכן פליטים שנקלעו לאזור. הגטו הוקם ב-27 בתים ובשני דירי חזירים בפאתי העיר. יהודים מספר הוסיפו להתגורר בעיר מחוץ לגטו, בעיקר חייטים שהועסקו בשירות הורמכט.
לגטו לא סופק מזון באופן רשמי. בתחילה התקיימו תושביו מהמזון שהביאו עמם לגטו, ואחר כך נאלצו להסתמך על הברחות מזון. למרות איסור היציאה מהגטו ועונש המלקות שהוטל על מי שעברו עליו, היו יהודים שחמקו החוצה כדי להשיג מזון. קשה במיוחד היה מצבם של הפליטים שהגיעו מחוץ לאזור, ואחדים מהם מתו מרעב. תושבי הגטו סבלו גם מהקור העז ונאלצו להשתמש בדרגשי השינה שלהם כחומרי הסקה. מפעם לפעם נלקחו מהגטו צעירים יהודים ולא שבו אליו.
רופא רוסי, ז'וקוב שמו, שעבר לגטו עם אשתו היהודייה וילדיו, סייע ליהודים חולים ללא כל תמורה.
הגטו חוסל ותושביו, יותר מ-1,500 בני אדם, נרצחו ב-30 בינואר 1942, כשהתקרבו לעיר כוחות הצבא האדום. הגרמנים כלאו את היהודים בבתים והציתו אותם, ושוטרים מקומיים ירו במי שניסו להימלט דרך החלונות. רק כ-20 יהודים הצליחו לברוח.