המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בוורונוב כ-1,000 יהודים והיו רוב התושבים בה. הם היו בעיקר בעלי מלאכה ועגלונים. בוורונוב פעלו מפלגות ותנועות נוער יהודיות שונות ובהן מפלגות ציוניות והבונד, וגם המפלגה הקומוניסטית הפולנית הייתה פעילה בה. בוורונוב היו מוסדות חינוך ותרבות יהודיים ובהם ספרייה ציבורית ובית ספר עברי "תורה ודעת". בעקבות כיבוש וורונוב בידי הצבא האדום במחצית השנייה של ספטמבר 1939 הולאמו חנויות פרטיות או נסגרו, והוקמו בה קואופרטיבים למלאכה. בבתי הספר לימדו ביידיש על-פי תכנית הלימודים הסובייטית.
הגרמנים כבשו את וורונוב ב-23 ביוני 1941, וכבר מהימים הראשונים גזרו על היהודים גזֵרות והגבלות, והיהודים חויבו בעבודת כפייה והצטוו לשאת טלאי צהוב. בעיירה התמנה יודנרט שעיקר תפקידו היה גיוס עובדי כפייה בעבור הגרמנים.
גטו וורונוב הוקם ככל הנראה ביולי 1941. עבודת הכפייה ומעשי ההתעללות נמשכו. בימי הגטו היו לפחות שלוש הוצאות להורג קבוצתיות של יהודים בידי איש הס"ס ורנר (Werner) ועוזריו. בשלהי 1941 ריכזו הגרמנים על-פי רשימות כ-250 יהודים שנמלטו מווילנה לוורונוב אחרי אקציה בעירם ורצחו אותם ביער זמקובי (Zamkowy). בינואר 1942 הובאו לגטו יהודים מכמה עיירות בסביבה ומספרם של יושבי הגטו הגיע לכ-3,000.
ב-11 במאי 1942 נעשתה בגטו אקציה גדולה. כוחות גרמנים וליטאים שנכנסו לוורונוב כמה ימים קודם לכן ריכזו את היהודים, החרימו את שארית דברי הערך שהיו ברשותם והפרידו מתוכם קבוצה של כ-700-600 בעלי מקצועות נדרשים. שאר היהודים – על-פי מקורות גרמנים 1,834 נפשות – נורו מחוץ לוורונוב. יהודים שניסו להתנגד או פיגרו, נורו בדרך לאתר הרצח.
בעלי המקצוע הוחזקו 12 ימים בבתים הנטושים בגטו. מעטים מהם נמלטו והגיעו אל הפרטיזנים. הנותרים הועברו ב-23 במאי 1942 לגטו לידה, ובספטמבר 1943 גורשו ממנו למחנה הריכוז מיידנק.