המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין שתי מלחמות העולם חיו בווטרה-דורניי כ-1,700 יהודים – כמעט רבע אוכלוסייתה. הם התפרנסו ממלאכה וממסחר, בין היתר בעץ ובמוצריו, וכן מבנקאות, ממקצועות חופשיים ומשירותי קיט. השלטון הרומני מנע התארגנות של רשת חינוך יהודית נפרדת וחייב את הילדים היהודים ללמוד בבתי הספר הממלכתיים. בעיר פעלו כמה מפלגות ותנועות נוער ציוניות.
ביוני 1940, כשסופחה צפון בוקובינה לברית-המועצות, נמלטו ממנה יהודים רבים לווטרה-דורניי שבדרום בוקובינה, שנשארה בתחומי רומניה. בקיץ 1941 גורשו לווטרה-דורניי היהודים מהיישובים הקטנים שבסביבה, ובהם יקובני (Iacobeni) ודורנה-קנדרני (Dorna-Candreni).
באוגוסט 1941 רוכזו 2,029 יהודי וטרה-דורניי בגטו ונצטוו לשאת טלאי צהוב. עשרות מהם נלקחו בני ערובה. גברים יהודים נשלחו לעבודת כפייה. חופש התנועה הוגבל.
את הצעדים נגד היהודים נקטו הרומנים עצמם בהשראת ובפקודת הגרמנים, ולעתים בסיועם.
פקודת הגירוש ניתנה ב-9 באוקטובר 1941, ולמחרת, 10 באוקטובר 1941, גורשו יהודי וטרה-דורניי ברכבת לאטקי (Atachi) שעל גדת הדנייסטר. בעיירה נשארו רק שתי משפחות יהודיות – 21 נפשות סך הכל – שהיו הבעלים של מפעלים לעיבוד עץ והצבא הגרמני נזקק למומחיותן. ב-17 וב-18 באוקטובר 1941 הועברו המגורשים ברפסודות לעברו השני של הנהר וגורשו ליעדים שונים.