המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Belorussia ,Vitebsk, אזור יהודי לאחר גירוש.
ארכיון יד ושם, FA162/14

בשלהי שנות השלושים של המאה העשרים חיו בוויטבסק כ-37,000 יהודים. בימי השלטון הסובייטי הפכו רבים מיהודי ויטבסק לפועלים ופקידים במפעלים ובמוסדות ממשלתיים, אך רבים מהם הוסיפו לעסוק במלאכות למיניהן. ב-1918 ייסד מרק שגל בוויטבסק בית ספר לאמנות, ויהודים רבים לימדו ולמדו בו. בעיר פעלו בתי ספר ביידיש ומכללה להכשרת מורים לבתי ספר יסודיים ביידיש. בשנות השלושים גם פעלה במכון פדגוגי בעיר מחלקה יהודית. בראשית שנות העשרים נפתח בעיר בית משפט ביידיש – הראשון מסוגו ברוסיה הסובייטית. עד סוף שנות השלושים נסגרו בוויטבסק כל המוסדות שפעלו ביידיש.
בחודשים שלאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 הגיעו למחוז ויטבסק כ-4,000 פליטים יהודים מפולין, ורבים מהם התיישבו בעיר עצמה.
למרות ההפצצות הכבדות שהפציצו הגרמנים את ויטבסק עם פלישתם לברית-המועצות, הכריזו השלטונות על פינוי העיר רק ב-3 ביולי 1941. חלק מהיהודים, ברובם עובדי המנגנון הממשלתי, פונו, וגברים רבים גויסו לצבא האדום. התקדמותם המהירה של הגרמנים ומחסור בקרונות רכבת הניעו רבים לנסות להימלט מזרחה ברגל, אך רובם לא הצליחו לברוח ונאלצו לשוב על עקבותיהם.
הגרמנים כבשו את ויטבסק ב-11-9 ביולי 1941, אחרי שהסובייטים הנסוגים הציתו רבים מהבניינים בה. בשבוע הראשון לכיבוש רצחו חיילים גרמנים כמה עשרות יהודים בעיר. 27 יהודים שסירבו לצאת לעבודת כפייה נורו באחד מרחובות העיר. ב-18 ביולי 1941 נרצחו כ-40 יהודים על שפת הנהר זפדניה דווינה (Zapadnaya Dvina).
בשבועות הראשונים נצטוו יהודי ויטבסק לשאת אות היכר צהוב על החזה ועל הגב. בעיר אורגן ועד יהודי מקומי שהיו חברים בו גברים ונשים כאחד. אחד מתפקידי הוועד היה להקצות יהודים לעבודת הכפייה. אחר כך אורגן גם שירות סדר יהודי. בפקודת הגרמנים ערך הוועד היהודי רישום של כל היהודים, לרבות צאצאים של משפחות מעורבות. הגרמנים בחרו כ-300 גברים יהודים בני 14 עד 55 שנים לעבודת כפייה, וב-24 ביולי 1941 רצחו את כולם באזור מזורינו (Mazurino), סמוך לוויטבסק, אחרי שהאשימו אותם בהצתת העיר. בשבועות ראשונים אלו הצליחה קבוצת מחתרת שפעלה באזור להעביר 25 משפחות יהודיות דרך החזית לפנים רוסיה.
ב-26 באוגוסט 1941 רצחו אנשי איינזצקומנדו 9 קרוב ל-500 אנשי אינטליגנציה יהודים (רופאים, מורים וסטודנטים).
כבר בשבועיים הראשונים לכיבוש רוכזו מקצת יהודי העיר בכמה מקומות, וב-25 ביולי 1941 ציוו הגרמנים על כל היהודים לעבור בתוך יומיים לגטו שהוקם על הגדה המערבית של הנהר זפדניה דווינה. בעת המעבר אל הגטו הטביעו הגרמנים בנהר כ-300-200 יהודים. הגטו לא גודר בתחילה, אבל לאחר מכן הוא הוקף בגדר עץ, וב-8 בספטמבר 1941 נוספו על הגדר גם תיל דוקרני ושער. על הגטו שמרו שוטרים בלרוסים.
מים סופקו לגטו על-ידי צינור שהתקינו הגרמנים. מזון לא סופק בדרך כלל. רק מי שיצאו לעבודה קיבלו מנה של 300 גרם לחם ביום. רבים מבני הנוער היהודים, שנודע להם כי לא-מעטים מאלה שנשלחו לעבודה נרצחו, נמנעו לצאת לעבודת הכפייה והסתתרו בגטו.
בשבועות הראשונים של הגטו עוד הורשו בלרוסים להיכנס אליו ולמכור ליהודים מזון תמורת חפצים שהיו ברשותם. ב-16 בספטמבר אסרו הגרמנים על לא-יהודים להיכנס לגטו; המצב החמיר, ויהודים רבים, בייחוד צעירים, יצאו ממנו, למרות האיסור לצאת ללא אישור, בניסיון להשיג מזון. בספטמבר 1941 תפסו הגרמנים יהודים שניסו לברוח דרך צינורות הביוב ורצחו אותם. הצפיפות בגטו הייתה גדולה; מקצת תושביו חיו במבנים הרוסים, קצתם תחת כיפת השמים. הצפיפות גברה כשהובאו לגטו יהודים מכפרי הסביבה ויהודים מסתתרים שנתפסו בעיר. הצפיפות והמחסור במזון גרמו תמותה גבוהה בגטו.
מחוץ לגטו נשארו בעלי מלאכה יהודים יחידים שעבדו אצל הגרמנים, שמונה רופאים יהודים וכמה רוקחים; לפי מקורות מסוימים נשארו מחוץ לגטו גם בני משפחותיהם של חברי הוועד היהודי. בסוף ספטמבר 1941 נותרו בגטו מעט מאוד גברים יהודים.
גטו ויטבסק חוסל ב-10-8 באוקטובר 1941 בתואנה שיש סכנה של התפשטות מגפת הטיפוס. הגרמנים העבירו את 4,090 תושביו במשאיות לתעלת אילובסקי (טולובסקי) (Ilovskiy; Tulovskiy), לא הרחק מהעיר, ורצחו אותם שם. לפי עדות אחרת, היה הרצח ההמוני האחרון של יהודי ויטבסק ב-5 בנובמבר 1941.
לאחר חיסול הגטו נשארו בוויטבסק כמה רופאים ורוקחים יהודים שגרו מחוץ לגטו. קצתם נרצחו ב-1942, אחרים ברחו לפרטיזנים.