המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Lithuania, Vilkaviskis, שלושה ילדים בחזית בית ברובע היהודי.
ארכיון יד ושם, 1131/9

ערב המלחמה חיו בווילקובישק כ-3,000 יהודים – כ-40 אחוזים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו בעיקר מחקלאות ומתעשייה ורוב החנויות והמפעלים בעיר היו בבעלותם. בעיירה פעלו מוסדות סעד, דת וחינוך מגוונים ובכללם בית מדרש, חדרים ותלמודי תורה, בתי ספר עבריים וגימנסיה רֵאלית עברית, והעברית הייתה השפה השגורה ביותר בפיהם של בני הנוער. בווילקובישק התנהלה פעילות ציונית ענפה של מפלגות ותנועות נוער.
עם סיפוח ליטא לברית-המועצות בשנת 1940 הולאמו בתי החרושת בעיירה. מוסדות החינוך העבריים, המפלגות ותנועות הנוער פוזרו.
אור ליום 22 ביוני 1941, שבו פלש הצבא הגרמני לברית-המועצות, הופצצה וילקובישק מן האוויר, ורוב בתי היהודים וגם בית הכנסת העתיק נשרפו. כבר באותו היום החלו ליטאים לאומנים להתנכל ליהודים. בשל קרבתה לגבול הגרמני הייתה וילקובישק נתונה לפיקוחה של יחידת הגסטפו מטילזיט (Tilsit) בפיקודו של הנס יואכים במה (Hans-Joachim Boehme).
ב-24 ביוני נצטוו הגברים היהודים להתאסף בכיכר השוק, ומשם נשלחו לעבודות כפייה בעיירה וביחידות הצבא הגרמני. כל היהודים נצטוו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם. כעבור שבוע הועברו רוב יהודי וילקובישק, ובכללם כמעט כל הגברים, לקסרקטינים שמחוץ לעיר. סביב הקסרקטינים נמתחה גדר תיל, המקום הוכרז גטו, ובראשו הועמד ועד של ארבעה יהודים שכונה "מועצת היהודים".
ב-27 ביולי 1941 הקיפו המשמרות הליטאיים את הקסרקטינים ו-250 גברים יהודים נלקחו מהמקום כדי לחפור בורות באזור. למחרת, ב-28 ביולי, הובלו לבורות אלו כ-800 גברים יהודים מהגטו ונרצחו שם עם 65 קומוניסטים לא יהודים. על האקציות פיקדה יחידת הגסטפו מטילזיט, בשיתוף פעולה של יחידה של משמר הגבול הגרמני ושל לאומנים ליטאים.
ב-1 באוגוסט הועברו הנשים והילדים היהודים שנותרו בעיר אל הגטו. קצתם נמלטו. ב-24 בספטמבר 1941 נרצחו גם הנשים והילדים בבורות. אחדים מתושבי גטו וילקובישק הצליחו להימלט, אבל רובם נתפסו ונרצחו אחר כך.
על-פי הנתונים הרשמיים של הסובייטים, מיוני ועד ספטמבר 1941 רצחו הגרמנים והליטאים בווילקובישק 3,056 בני אדם.