המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בין מלחמות העולם חיו באולווסק כ-3,000 יהודים – כ-40 אחוזים מאוכלוסייתה. בתקופת השלטון הסובייטי הייתה אולווסק עיירת גבול ותחנה אחרונה במסילה שהוליכה לסרני-בריסק (Sarni-Brzesc) שבפולין. בתחילת שנות העשרים עברו דרכה יהודים רבים שביקשו לעזוב את ברית-המועצות. במחצית הראשונה של שנות העשרים נמשכה באולווסק פעילות ציונית בלתי לגלית של השומר הצעיר והחלוץ. במקום פעל גם בית ספר ממלכתי ביידיש.
הגרמנים כבשו את אולווסק ב-8 באוגוסט 1941. רבים מיהודי העיירה הצליחו לברוח או להתפנות קודם לכן, אך יותר ממאה משפחות נותרו בעיירה. ב-20 באוגוסט 1941 הצטרפו לגרמנים אנשי הגדוד האוקראיני "הסיץ הפולסי" (Poleskaia Sich; לימים אופ"א). היהודים נדרשו לשלם כופר, ורבו ההתפרצויות לבתים ומעשי שוד מכל הבא ליד. שני פועלים יהודים מבית החרושת לחרסינה נרצחו. בסוף אוגוסט עצרו החיילים האוקראינים 30 יהודים והתעללו בהם.
באוקטובר 1941, על-פי הוראות הגרמנים, ריכזו האוקראינים את היהודים בגטו שהוגבל לשני רחובות והצפיפות בו הייתה גדולה מאוד. היהודים גם נצטוו לשאת טלאי צהוב על החזה וסרט שרוול צהוב.
ב-19 בנובמבר 1941 רוכזו תושבי הגטו באורווה ובמוסך. החולים והקשישים שלא יכלו ללכת נורו במקום. למחרת הובלו יהודי אולווסק לכפר הסמוך ורוורובקה (Varvarovka) שעל גדת הנהר אובורט (Ubort’), ושם נרצחו כולם – כ-500 נפשות. אנשי המיליציה האוקראינית השתתפו השתתפות פעילה באיסוף היהודים, בהובלה וברצח.