בשנות השלושים של המאה העשרים חיו בוונטספילס, עיר נמל חשובה לחוף הים הבלטי, כ-1,000 יהודים, שהיו כשמונה אחוזים מתושבי העיר, ועיקר פרנסתם על המסחר והמלאכה. רוב הרופאים ורופאי השיניים בוונטספילס היו יהודים. בקהילה פעלו מועדון סוחרים, שני מוסדות אשראי – פרטי וקואופרטיבי – ושלושה בתי ספר: בית ספר יסודי, גימנסיה ותלמוד תורה. הארגונים הציוניים הפעילו בוונטספילס סניפים וכן סניף של מועדון הספורט "מכבי" עם מגרש ספורט משלו.
באוגוסט 1940 עברה העיר לשלטון סובייטי. הגימנסיה היהודית נסגרה, הפעילות הציבורית של היהודים שותקה, ועסקי היהודים הולאמו בהדרגה. יהודים רבים מצאו תעסוקה בבסיס הצי של הצבא האדום שהוקם בנמל. ב-27 ביוני 1941 נסוגו הסובייטים מוונטספילס, ואתם עזבו מספר לא גדול של יהודים, אם במסגרת הפינוי הרשמי ואם ביזמתם שלהם.
הגרמנים נכנסו לוונטספילס ב-1 ביולי 1941. בשבוע השני לכיבוש החלו לגרש את היהודים מבתיהם ולהחרים את רכושם. היו יהודים שהשמידו דברי ערך כדי לא למסור אותם לגרמנים. היו שהעדיפו להתאבד. היהודים נדחסו לגטו שהוקם בבית הכנסת ובכמה בתים מוזנחים ליד הנהר. למפקד הגטו מונה אחד מראשי המשטרה הלטווית. היהודים נצטוו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם, תנועתם הוגבלה, והוטלו עליהם עבודות כפייה. נשים וגברים עבדו בשביל יחידות הצבא הגרמני וכן בניקוי השוק ובניכוש עשבים, והיו נתונים למעשי התעללות קשים ומשפילים כגון גילוח פומבי של זקן הגברים והטרדה מינית של נשים.
באקציה בשבוע השלישי של יולי 1941 נרצחו במשך שלושה ימים מאות גברים יהודים. יחידה של עשרים אנשי סיפ"ו הגיעה לעיר, ובסיועם של 50 שוטרים לטווים ריכזה את הגברים היהודים בצריף ביער קזין (Kasin), כשני קילומטרים מדרום לעיר. משם הוצאו היהודים בקבוצות לפי רשימה שמית והורצו לבור בין שתי שורות של שומרים שדרבנו אותם במכות וירו בהם. כיתת היורים הורכבה מגרמנים, ואחר כך החליפו אותם שוטרים לטווים.
באקציה שנייה, בשליש האחרון של ספטמבר 1941, נרצחו ביער קזין עוד 200 גברים. אחרוני היהודים – 533 בני אדם (לפי דוח גרמני), רובם נשים וילדים – נרצחו בין 3 ל-17 באוקטובר 1941. בתחילת 1942 הצהיר קומיסר המחוז כי בעיר ונטספילס ובסביבותיה לא נשארו עוד יהודים.
