בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בווספרם 887 תושבים יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה כארבעה אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה. הקהילה היהודית הנֵאולוגית בעיר הפעילה בית ספר יהודי ואגודות חברתיות ודתיות למיניהן. בשנת 1942 גויסו רבים מיהודי העיר לעבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. מיד עם תחילת הכיבוש נאסרו 40 מיהודי העיר; הם עונו ושוחררו כעבור ימים אחדים.
המנגנון המינהלי ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך צווים ותקנות של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-17 במאי 1944 פרסם סגן הממונה על המחוז, ד"ר אישטוון בודה (Istvan Buda), את צו הגטואיזציה של מחוז וספרם. הגטו ליהודי העיר הוקם בכמה בניינים סמוכים: בית הכנסת, בית הספר היהודי, עוד כמה בניינים של הקהילה היהודית ושלושה בתים פרטיים. ב-1 ביוני 1944 עברו כ-750 מיהודי העיר להתגורר בגטו הצפוף. בכל אחד מחדרי הלימוד בבית הספר שוכנו בצפיפות כ-30 עד 35 נפשות. בית הכנסת המרכזי רוקן מתכולתו כדי לשכן בו כ-250 בני אדם, והתפילות נערכו בבית הכנסת הקטן יותר. בימי השבוע שימש בית הכנסת הקטן גם משרד למועצה היהודית. חמישה מעשרת החברים במועצה היהודית הורשו לצאת מתחומי הגטו לשעתיים ביום, כדי לאפשר להם קשר עם השלטונות.
יהודים מומרים שוכנו בגטו עם כלל היהודים. עשרה מטבחים ציבוריים הכינו בכל יום ארוחות כשרות לכ-180 נפשות. בגטו הוקמו גן ילדים ומעין קייטנה, ואורגנו לילדים גם פעילויות ספורט בחוץ. הוקמו ואורגנו בגטו גם חדר חולים, חדר בדיקות וחדר בידוד לחולים במחלות מידבקות.
לכ-500 יהודים מנפת אנינג (Enying) ומנפת וספרם הוקם גטו נוסף, בבניינים הישנים של קסרקטיני הצבא בקומקוט (Komakut), ומונתה לו מועצה יהודית נפרדת. היהודים בגטו זה בנו בכספם בית שימוש וחדר רחצה. בגטו היו ארבעה רופאים ותושביו הקימו בו גם בית חולים קטן. פעל בו גם מטבח ציבורי, אך מלאי המזון בו אזל כבר במחצית השנייה של יוני 1944. בסופו של דבר הועברו 53 יהודים אל הגטו שבעיר כדי להקל את הצפיפות ששררה בגטו שבקסרקטיני הצבא.
בסוף יוני 1944 הועברו כל היהודים מגטו העיר לקסרקטיני הצבא בקומקוט, וב-29 ביוני 1944 שולחו משם כולם לאושוויץ.
