המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בשנות השלושים של המאה העשרים חיו בוורקליאני 950 יהודים – קרוב ל-60 אחוזים מתושביה. רבים מראשי העיירה וחברי המועצה שלה היו יהודים, ועד ההפיכה האנטי-דמוקרטית ב-1934 היו ישיבות המועצה מתנהלות לעתים ביידיש. היהודים עסקו במסחר, במלאכה ובעגלונות, ואת פרנסתם הצנועה השלימו בסיוע כספי שקיבלו מיוצאי העיירה בארצות-הברית. בקהילה היה בנק הלוואה וחיסכון יהודי ופעלו בה ארגוני סעד שונים. בוורקליאני היו שלושה בתי כנסת. הפעילות הפוליטית נחלקה בין הבונד, שבהשראתו פעלו בית ספר עממי וגן ילדים ביידיש; אגודת ישראל שתמכה בתלמוד תורה; והתנועה הציונית, שפעלה בעיירה באמצעות סניף של "צעירי ציון" ותנועות נוער שונות.
בימי השלטון הסובייטי (1941-1940) חוסלו מוסדות הציבור היהודיים והוחל בהלאמת הרכוש הפרטי. יהודים מחוגי השמאל מונו לתפקידי מפתח שונים, והקומוניסט לייזר זליקוביץ שימש ראש המועצה.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה זרמו לוורקליאני פליטים יהודים מלטוויה ומליטא. ב-28 ביוני 1941 פינו הסובייטים את העיר, וכמה מאות יהודים התפנו עמם. עשרות מהם התגייסו לצבא האדום ורבים נפלו בקרב. כעבור זמן קצר נכנסו הגרמנים לעיירה, והחלו חטיפות של יהודים לעבודות משפילות. בתי יהודים וחנויותיהם הוחרמו, והיהודים גורשו לגטו בפרוור סמוך לבית העלמין היהודי. הגטו לא היה מגודר, אך על היהודים נאסר לצאת למרכז העיירה. לקניית מזון הוקצתה להם חנות אחת בלבד, והוטלה עליהם עבודת כפייה.
ב-4 באוגוסט 1941 חוסל הגטו על כל יושביו: היהודים נצטוו להתרכז כביכול לשם יציאה לעבודה, וכ-540 יהודים שהתייצבו במקום הריכוז נלקחו לבית העלמין ונורו ליד בור שחפרו במו ידיהם. שני יהודים שהצליחו למצוא מחסה אצל איכר התגלו כעבור חודשים אחדים וטבעו בביצות במנוסתם מפני רודפיהם. לפני נסיגתם ציוו הגרמנים על איכרים מהסביבה לפתוח את הבורות ולשרוף את גוויות הנרצחים.
כמה חודשים אחרי שנרצחו יהודי ורקליאני פתחו הגרמנים במצוד אחר יהודים מומרים והוציאו להורג צעירות יהודיות אחדות שהתנצרו.