המכון הבין-לאומי לחקר השואה

במחצית שנות העשרים של המאה העשרים נמנו בז'בוקריץ' כ-900 יהודים – כחמישית מכלל תושביה. רובם עסקו במלאכה ובמסחר. בימי מלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918) נפגעו היהודים מרדיפות האיכרים והצבא האוקראיני ובעקבות זאת עזבו רבים מהם את העיירה. בסוף שנות העשרים התארגנו יהודים רבים בקואופרטיבים של בעלי מלאכה וכן הוקם בעיירה קולחוז יהודי ופעלו בה מועצה יהודית ממלכתית ובית ספר שהתנהלו ביידיש.
בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות ב-22 ביוני 1941 גויסו כמה מיהודי ז'בוקריץ' לצבא האדום ואחרים פונו או נמלטו לפנים רוסיה. במקביל הגיעו לז'בוקריץ' פליטים ממקומות אחרים במחוז ויניצה וממערב אוקראינה. הגרמנים השתלטו על ז'בוקריץ' ב-20 ביולי 1941, וכבר ב-29-27 ביולי 1941 נרצחו 435 יהודים – לפחות 230 מהם מקומיים – ובתי יהודים נבזזו.
ב-1 בספטמבר 1941 סופחה ז'בוקריץ' לטרנסניסטריה שבשלטון רומניה. לכ-200 יהודים שהסתתרו בזמן הרצח הצטרפו עתה מגורשים מבוקובינה (Bucovina) ומבסרביה (Bessarabia) ושוכנו בבתי יהודים שנרצחו.
המתחם של בתי היהודים הוכרז גטו, הוקף גדר תיל, והיציאה ממנו נאסרה. בגטו שררו צפיפות, רעב וקור, ורבים מתושביו מתו במגפת הטיפוס שפשׂתה בו. יהודים נשלחו לעבודת כפייה, קצתם במקומות מרוחקים. בפקודת הז'נדרמים הרומנים הוקם בז'בוקריץ' ועד בראשותם של שני יהודים מקרב המגורשים – זיס ואנצ'ל – ויהודי מקומי – טוביה בוגנר (Bogner). כמו כן הוקם שירות סדר יהודי. תושבים בגטו, גם נשים, סבלו מהתנהגות לא נאותה של ראשי הוועד. אחד מראשיו אף הוצא להורג בידי פרטיזנים בשל התנהגותו.
לפי נתונים מ-1 בספטמבר 1943 חיו אז בז'בוקריץ' 245 מגורשים יהודים (175 מבוקובינה, 70 מבסרביה). אין נתונים על יהודים מקומיים. ניסיון לחסל את כל תושבי הגטו באביב 1944 נמנע בשל שמועות שהפיצו פרטיזנים על התקרבות הצבא הסובייטי לעיירה.
ז'בוקריץ' שוחררה באמצע מרס 1944.