המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Zolkiew, חיילים גרמנים בבית כנסת הרוס.
ארכיון יד ושם, 220AO1

בשנות השלושים של המאה העשרים חיו בז'ולקייב 4,400 יהודים – כמחצית תושביה. לפרנסתם עסקו במסחר ובמלאכות שונות, ורבים מהם סבלו ממצוקה כלכלית קשה. בעיירה פעלו כמה ארגוני סעד. הציונים היו הדומיננטיים בחיים הפוליטיים ובפעילות התרבותית של יהודי ז'ולקייב. בעיירה הייתה קהילה של חסידי בלז.
ז'ולקייב נכבשה בידי הגרמנים ב-18 בספטמבר 1939, וב-24 בספטמבר עברה לידי הסובייטים בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. באותו החודש זרמו לז'ולקייב מאות פליטים יהודים ממערב פולין. תחת שלטונם של הסובייטים פסק המסחר הפרטי כמעט כליל, בעלי המלאכה היהודים השתלבו ברובם בקואופרטיבים, וקומוניסטים יהודים היו בעלי תפקידים בממשל המקומי. באביב 1940 הוגלו מז'ולקייב כמה משפחות יהודיות "בורגניות", וביוּני הוגלו לפנים ברית-המועצות מאות פליטים יהודים. יהודי ז'ולקייב הקימו ועד עזרה לגולים ואף שמרו אתם על קשר מסוים במקום גלותם.
ב-28 ביוני 1941 שבו הגרמנים וכבשו את ז'ולקייב, וכבר למחרת היום העלו באש את בית הכנסת הגדול. ביולי 1941 הוקם בז'ולקייב יודנרט בראשותו של פ' רובינספלד וכן הוקם בה שירות סדר יהודי בפיקודו של פ' צ'צ'קס (Chachkes). היהודים חויבו בעבודת כפייה, הם הצטוו לשאת סרט זרוע שעליו מגן דוד, נאסר עליהם לקנות בשוק העירוני ונגזרו עליהם עוד גזרות מגזרות שונות. דברי ערך הוחרמו מהם, והוטל עליהם תשלום קנסות לגרמנים. יהודים גם פונו מדירותיהם כדי לשכן בהן קצינים גרמנים. באוגוסט-ספטמבר נאסרו כמה יהודים אוהדי המשטר הסובייטי ולאחר חקירות ועינויים הוצאו להורג. בדצמבר 1941 נצטוו היהודים למסור את כל הפרוות שברשותם. בחורף 1941/42 פשטו בקרב היהודים הרעב והטיפוס. היודנרט הקים באמצעיו המוגבלים בית חולים ומטבחים ציבוריים והגיש סעד לנזקקים, אבל בכך הקל את המצוקה אך מעט. מסוף 1941 עד תחילת 1942 ארגנו כ-30 מורים בחשאי כיתות לימוד קטנות לילדי הקהילה.
באקציה שעשו כוחות המשטרה הגרמנית בפיקודו של הלמוט טנצמן (Helmut Tanzmann) ב-15 במרס 1942 גורשו מז'ולקייב למחנה ההשמדה בלז'ץ 700 חולים וקשישים שנכללו ברשימת הבלתי מועסקים שאולץ היודנרט להכין. הואיל והיו הראשונים באזור שגורשו לבלז'ץ, ניסה היודנרט להתחקות על גורל המגורשים, ומבירורים עם איכרי הסביבה נודעה עם הזמן האמת המרה. זמן מה לאחר מכן חטפו אנשי ס"ס 60 יהודים למחנה העבודה לצקי (Lackie) שליד ז'לוצוב (Zloczow).
בקיץ 1942 סייעו היודנרט ושירות הסדר היהודי למגורשים יהודים ממקומות אחרים שקפצו מרכבות המוות לבלז'ץ והגיעו לז'ולקייב. הם נתנו להם מקלט, מזון וטיפול רפואי. כשהתברר שהגרמנים מחפשים את הבורחים בבית החולים, הם שוכנו בבתים פרטיים.
ב-23-22 בנובמבר 1942 עשו הגרמנים אקציה נוספת בז'ולקייב. יותר מ-2,000 יהודים, ובהם תושבי עיירות וכפרים בסביבה, רוכזו בחצר של טירה מקומית ולאחר התעללות ממושכת גורשו ברכבות לבלז'ץ. כמה עשרות נרצחו במקום. רבים מהמגורשים קפצו מהרכבת הנוסעת (קצתם אף הצטיידו מראש בכלי פריצה כדי להיחלץ מהקרונות), אולם רק יחידים הצליחו לחזור לז'ולקייב. בתום האקציה אספו יהודי ז'ולקייב כ-300 גופות של יהודים שנהרגו ברחובות העיירה, במקום האיסוף ובקפיצה מהרכבות והביאו אותם לקבר ישראל.
כשבוע ימים לאחר האקציה, ב-1 בדצמבר 1942, רוכזו שרידי קהילת ז'ולקייב בגטו, ואתם גם יהודים רבים שהובאו מיישובים סמוכים. היציאה מהגטו נאסרה. הגטו הוקף בגדר תיל והופקדה עליו שמירה של שוטרים גרמנים ואוקראינים מבחוץ ושוטרים יהודים מבפנים. בשל התנאים הסניטריים הירודים בגטו והצפיפות הרבה פרצה בו מגפת טיפוס והפילה חללים רבים. יהודים מעטים הצליחו להיחלץ מהגטו באמצעות ניירות אריים מזויפים או מציאת מסתור אצל מכרים נוצרים. הרוב הכינו מקומות מחבוא והשתדלו להצטרף לרשימות העובדים החיוניים למשק הגרמני. ב-15 במרס 1943 הוצאו מהגטו 618 יהודים כשירים לעבודה ונשלחו למחנה יאנובסקה (Janowska) בלבוב.
יחידת גסטפו מלבוב בפיקודו של אריך אנגלס (Erich Engels), בסיוע כוחות ז'נדרמריה ושוטרים אוקראינים, חיסלו את הגטו בשתי אקציות, ב-25 במרס וב-6 באפריל 1943. בגטו התנהל חיפוש אכזרי מלווה בניפוץ קירות ומרצפות. שישים בעלי מקצוע הושארו במקום, וכ-150 גברים ונשים שולחו למחנה העבודה ינובסקה. שאר היהודים, שמספרם הגיע (על-פי מקור יחיד) לכ-3,500, ובהם אחרוני חברי היודנרט ושירות הסדר היהודי, נלקחו ליער כשלושה קילומטרים מחוץ לעיירה ונרצחו ביריות. בעלי המקצוע רוכזו מחוץ לגטו והועסקו בטיפול ברכוש הנרצחים ובעבודות אחרות, עד שנרצחו רובם ב-10 ביולי 1943.
מספר ניכר של יהודים המשיכו להסתתר במחבואים בחורבות הגטו, בעיירה וביערות הסביבה, והמצוד אחריהם נמשך עד השחרור. אלה שנתפסו רוכזו בקבוצות והוצאו להורג בבית העלמין. קבוצות אחדות נשלחו בסתיו 1943 לינובסקה.