המכון הבין-לאומי לחקר השואה

אחרי מלחמת העולם הראשונה חיו באולנוב כ-900 יהודים – כמעט מחצית אוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה, המזון והעץ. הם הסתייעו בג'וינט, ב"צנטוס", בקופת גמ"ח ואף בארגון יוצאי קהילת אולנוב בארצות-הברית. בעיירה היה איגוד סוחרים יהודים והתקיימו בה קורסים מקצועיים לנוער יהודי. בעיירה פעלו סניפים של ההסתדרות הציונית ושל תנועת הנוער עקיבא.
בשבוע הראשון של מלחמת העולם השנייה הגיעו לאולנוב פליטים יהודים ממערב פולין שנמלטו מפני הצבא הגרמני. ב-10 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את אולנוב, והחלו בחטיפת גברים לעבודת כפייה. בסוף ספטמבר 1939 פינו הגרמנים את אולנוב לטובת הסובייטים, אך הללו נסוגו מזרחה כעבור שבועיים. עשרות יהודים מאולנוב הלכו בעקבותיהם, ובקיץ 1940 הוגלו לעומק ברית-המועצות.
עם שובם לאולנוב החלו הגרמנים בהתעללות ביהודים, בעיקר באורתודוקסים שבהם. במחצית השנייה של אוקטובר 1939 תפסו הגרמנים את דירות היהודים שנמלטו לברית-המועצות והחרימו את הרכוש שבהן.
בסוף 1939 גורשו לאולנוב יהודים מניסקי (Niski), טרנובז'ג-דזיקוב* (Tarnobrzeg-Dzikow), רוזוודוב* (Rozwadow) ורודניק (Rudnik). בתחילת 1940 הוקם באולנוב יודנרט בראשותו של משה רייך (Reich) והוקם שירות סדר יהודי. היודנרט ערך מיפקד וסיפק עובדי כפייה לגרמנים. למרות זאת נמשכו חטיפות אקראיות של עובדים ורציחות ספורדיות שלהם.
בינואר 1942 הוקם באולנוב גטו ורוכזו בו כ-1,400 בני אדם. נציגי יס"ס סייעו לתושביו במזון, בלבוש ובתרופות.
באוקטובר 1942 גורשו רוב יושבי הגטו לזקליקוב (Zaklikow). עשרות יהודים שהסתתרו ביערות וביישובי הסביבה נתפסו בידי הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם ונרצחו.