בראשית המאה העשרים התגוררו באומן כ-18,000 יהודים – קרוב לשני שלישים מכלל תושביה. יהודי העיר נפגעו קשות מאירועי מלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918). במאי 1919 נרצחו כ-500 מהם בשני פוגרומים שעשו אוקראינים. פוגרום נוסף עשו בעיר לאחר מכן חיילי הצבא האדום.
בשנות העשרים והשלושים עזבו את אומן יהודים רבים על רקע תהליכי התיעוש והעיור שהתחוללו בברית-המועצות, וערב פלישת הגרמנים נותרו בה כ-13,000 יהודים, שהיו כשליש מכלל אוכלוסייתה. בתקופת השלטון הסובייטי הוסיפו רבים מיהודי העיר לעסוק במלאכה, ובעלי מלאכה רבים התארגנו בקואופרטיבים. יהודים אחרים היו לפקידים ופועלים במוסדות ובמפעלים ממלכתיים. במשטרת אומן פעלה מחלקה שהתנהלה ביידיש, ובכמה בתי ספר למדו ביידיש. יהודים רבים המשיכו גם בתקופה זו לפקוד את קברו של ר' נחמן מברסלב (Braslaw) בעיר.
ב-1 באוגוסט 1941, כשכבשו הגרמנים את אומן, היו בה כ-15,000 יהודים, קצתם פליטים. בימי הכיבוש הראשונים הוציאו הגרמנים להורג שישה רופאים יהודים. 80 יהודים ממשכילי העיר שזומנו למיפקדה ב-13 באוגוסט 1941 בתואנה של הקמת הנהגה יהודית נרצחו בידי זונדרקומנדו 4b. לאחר מכן מינתה מיפקדת הצבא בעיר שני יהודים לעמוד בראש הציבור וכן מינתה קבוצה קטנה של שוטרים יהודים. היהודים הצטוו לשאת סרט שרוול ועליו מגן דוד. באקציה שנעשתה באומן ב-23-22 בספטמבר 1941 נרצחו מחוץ לעיר 1,412 גברים בידי חוליה של איינזצקומנדו 5. כ-3,000 נשים וילדים רוכזו באותו הזמן במרתפים של בניין ארגון הילדים הקומוניסטי המקומי, ושם נרצחו מרביתם בחנק לאחר שכל פתחי האוורור במקום נאטמו. רק כ-300 הצליחו לשרוד.
יומיים לאחר האקציה פקדו הגרמנים על היהודים לעבור עד 1 באוקטובר לגטו באזור השוק העירוני. הגטו לא גודר, אך היציאה ממנו נאסרה, וליוצאים היה צפוי עונש מוות. בעת מעבר היהודים אל הגטו שדדו אוקראינים חלק ניכר מרכושם. שוטרים גרמנים ואוקראינים פקדו את הגטו בלילות למעשי שוד והתעללות. היהודים גם הוכרחו לצאת לעבודת כפייה.
הגרמנים מינו יהודי ששמו סמבורסקי (Samburski) ל"זקן היהודים", ולסגנו התמנה יהודי ששמו טבצ'ניק (Tabachnik). הוקם גם שירות סדר יהודי; בשורותיו הייתה גם אישה, אידה שמה, שכונתה "גלעקעלע" ("פעמון קטן") ובלטה באכזריותה ליהודים.
ב-8 באוקטובר 1941 עשה גדוד 304 של אורפ"ו אקציה גדולה בגטו, ומרבית תושביו נרצחו. שוטרים ומתנדבים אוקראינים איתרו בהנחיית הגרמנים כ-900 יהודים בעלי מקצועות נדרשים עם בני משפחותיהם; השאר – 9,000 בני אדם (ולפי מקורות אחרים 6,000) – הובלו אל מחוץ לעיר ונרצחו שם.
היהודים שעברו את הסלקציה חזרו אל הגטו; בתוך כמה שבועות הצטרפו אליהם בהדרגה כמה מאות יהודים נוספים שהצליחו לשרוד במסתור, ומספר תושבי הגטו הגיע ל-1,800. התושבים הועבדו בעבודות כפייה מפרכות. מפעם לפעם הוכרחו היהודים לשלם לגרמנים דמי כופר, ו"זקן היהודים" אילץ את האמידים יחסית שבהם לגייס את הסכום הנדרש. ב-8 בינואר 1942 נצטוו תושבי הגטו להחליף את סרט השרוול בשני טלאים צהובים על הגב והחזה.
הגטו חוסל באקציה שנעשתה ב-22 באפריל 1942.
באביב 1942 הוקם במקום מחנה עבודה ליהודים מבסרביה (Bessarabia) ומבוקובינה (Bucovina) שהועסקו בבניית כביש. עד השחרור ב-10 במרס 1944 נספו רובם.
