המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בראשית המאה העשרים התגוררו בזינקוב כ-3,700 יהודים – יותר משליש תושביה. בימי השלטון הסובייטי פעלו בזינקוב "מועצה יהודית ממלכתית" ובית ספר יהודי שהתנהלו ביידיש. בעלי מלאכה יהודים רבים התארגנו בקואופרטיבים וסמוך לעיירה נוסד קואופרטיב חקלאי. בשל תהליכי עיור ותיעוש מואצים קטן מספר היהודים בזינקוב, וערב מלחמת העולם השנייה נמנו בה כ-2,200 יהודים, שהיו אז כשליש מכלל התושבים בה.
עם פלישת גרמניה לברית-המועצות ביוני 1941 גויסו מקצת הגברים בעיירה לצבא האדום, וכמה מאות יהודים הצליחו להתפנות לאזורים במזרח רוסיה. בהפגזה של הגרמנים על העיירה נהרגו 26 פליטים יהודים ממערב אוקראינה.
הגרמנים כבשו את זינקוב ב-10 ביולי 1941, וכבר בימים הראשונים לכיבוש החלו בעיירה מעשי רצח, התעללות ושוד רכושם של היהודים, הכֹּל בסיוע אוקראינים מקומיים. באוגוסט 1941 מינה השלטון האוקראיני המקומי נציגות יהודית שהחברים בה היו נכבדי היהודים יוסף בוכגלטר (Bukhgalter), חיים פויגלמן (Foigelman) ועינח פוקלמן (Einekh Fukelman). על חברי הנציגות הוטל לדאוג להעברת דמי כופר לשלטונות, והם עצמם שימשו בני ערובה להבטחת התשלום. יהודים בני עשר ומעלה חויבו לשאת טלאי צהוב, ונאסר עליהם ללכת על המדרכות ולשאוב מים מהבאר המרכזית. תנאי תברואה ירודים גרמו להפצת מחלות מידבקות בקרב היהודים, ובשל הצפיפות והרעב גדל שיעור התמותה בקרבם. לבעלי המלאכה הותר לעבוד במקצועם, אך הם נדרשו לשלם בעבור רישיון העבודה. ב-9 במאי 1942 רצחו הגרמנים כ-600 יהודים, בעיקר קשישים וחולים, ליד הכפר סטניסלבובקה (Stanislavovka). ככל הנראה במהלך תקופה זו קבוצת גברים נשלחה מזינקוב למחנות עבודה בפרוסקורוב (Proskurov) , לזנייבו Leznyevo)) ותחנת רכבת דונייבצי (Dunayevtsy) . לפי עדות אחת, חלקם נרצחו מאוחר יותר.
ב-4 באוגוסט 1942 גורשו 1,882 יהודי זינקוב והסביבה לגיא סמוך לכפר סטניסלבובקה . קבוצה של כ-150 עובדים, לרב גברים הכשירים לעבוד, שהוחזקו בגטו אחרי האקציה השנייה של הרצח, כמו גם חלק מאלה שהצליחו להסתתר, נשלחה זמן קצר לאחר מכן למחנות עבודה ליד פרוסקורוב ובתחנת רכבת דונייבצי.
זינקוב שוחררה ע"י הצבא האדום בסוף מרס 1944.