המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ישבו בזלווה כ-1,300 יהודים – כשישים אחוזים מתושביה – ועסקו בעיקר בתעשייה, במסחר ובמלאכה. בזלווה פעלו תנועות נוער ומפלגות יהודיות, ובהן ציוניות והבונד, ויהודים היו פעילים גם במפלגה הקומוניסטית הבלתי חוקית. המפלגות עסקו בין היתר בעבודת חינוך ותרבות ערה. בזלווה היו בית ספר של רשת "תרבות", בית ספר עברי דתי "תחכמוני" וספריות יהודיות. כמו כן פעל בעיירה מגוון של ארגוני עזרה הדדית.
בעקבות כיבוש זלווה בידי הצבא האדום במחצית השנייה של ספטמבר 1939 הופסקה פעילותן של המפלגות היהודיות, נסגרו חנויות פרטיות והוקמו קואופרטיבים. בבתי הספר היהודיים החלו ללמוד ביידיש על-פי תכנית הלימודים הסובייטית.
ב-1 ביולי 1941 נכבשה זלווה בידי הגרמנים. עם כיבושה הוקם בעיירה יודנרט ובראשו הועמד אבא פופקו. לאחר מינויו רוכזו הגברים היהודים, וכארבעים-חמישים מהם, בעיקר משכילים, נורו למוות מחוץ לעיירה. יהודי זלווה חויבו לשאת טלאי צהוב, גויסו לעבודות כפייה וסבלו ממחסור חמור במזון. שבעה קצבים יהודים שהפרו את הוראות הגרמנים וסחרו עם לא-יהודים נתלו, ובעקבות זאת התאבד ראש היודנרט.
כעבור שבועות אחדים הוקם בכמה בניינים דלים גטו. תנאי המחיה בגטו היו קשים ביותר ושיעורי התמותה בו היו גבוהים. צעירים יהודים ניסו להימלט ליערות, אך רובם נתפסו או הוסגרו לידי גרמנים.
ב-2 בנובמבר 1942 כיתרו את הגטו אנשי ס"ס מוולקוביסק וכל יושביו רוכזו בכיכר השוק. משם הם שולחו בקרונות למחנה מעבר ליד וולקוביסק, וב-26 בנובמבר גורשו ממנו למחנה ההשמדה טרבלינקה.