המכון הבין-לאומי לחקר השואה

באמצע שנות העשרים של המאה העשרים התגוררו בזמבין כ-800 יהודים – מחצית מכלל תושביה. בימי השלטון הסובייטי עסקו רבים מיהודי העיירה במלאכה, קצתם התארגנו בקואופרטיבים, ואחדים עבדו בחקלאות בקולחוזים שהתארגנו סמוך לעיירה. בעיירה פעל בית ספר ביידיש.
הגרמנים כבשו את זמבין בתחילת יולי 1941. הכיבוש היה פתאומי, ופרט לכמה צעירים שגויסו לצבא האדום לא הצליח כמעט איש להימלט מהעיירה מזרחה. לאחר שבוע ציוו הגרמנים על היהודים לשאת אות קלון צהוב על החזה ועל הגב והטילו הגבלות על קשריהם עם התושבים המקומיים.
ימים אחדים לאחר הכיבוש רוכזו כל יהודי העיירה ברחוב הסמוך לבית העלמין היהודי. במקום, שפונה מכל תושביו הלא-יהודים, הוקם גטו והוקף בגדר תיל דוקרני. יהודים נשלחו לעבודות כפייה והוטלו עליהם דמי כופר.
הגטו חוסל ב-18 באוגוסט 1941; אנשי ס"ס בשיתוף פעולה עם שוטרים בלרוסים רצחו את כל תושביו סמוך לעיירה. שני ילדים, בנים למשפחה מעורבת ששהו בגטו עם אמם, ניצלו מהרצח לאחר שהצהירו שאביהם אינו יהודי.