המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בתחילת שנות השלושים ישבו בטישמייניצה כ-1,200 יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה 16 אחוזים. בקרב יהודי טישמייניצה פעלו כמה מפלגות יהודיות, ובהן מפלגות ציוניות, וכן ארגוני סעד יהודיים.
במחצית השנייה של ספטמבר 1939 נכבשה טישמייניצה בידי הצבא האדום. בימי הכיבוש הסובייטי בוטלו המפלגות היהודיות, אך יהודים התקבלו למקומות עבודה ציבוריים, שהיו סגורים לפניהם עד אז, וחיי הדת שלהם לא נפגעו. ב-1940 הוגלו לפנים ברית-המועצות כמה משפחות אמידות. עם נסיגת הסובייטים ביוני 1941 עזבה אִתם את העיר קבוצת פעילים יהודים משורות השמאל.
ב-2 ביולי 1941 נכבשה טישמייניצה בידי ההונגרים, בעלי בריתם של הגרמנים. ההונגרים לא פגעו ביהודים ואף ריסנו את הלאומנים האוקראינים שפרעו בהם. פליטים יהודים מהונגריה קיבלו עזרה מהקהילה.
בסוף אוגוסט 1941 עברה טישמייניצה לשלטון הגרמנים. בצו הגרמנים הוקם בעיירה יודנרט בראשותו של יעקב ציגלר והוקם שירות סדר יהודי בפיקודו של אליהו-בר בוכהאלטר. קבוצות של יהודים שנחטפו בספטמבר 1941 הועברו לסטניסלבוב ונרצחו שם.
באביב 1942, סמוך לפסח תש"ב, רוכזו היהודים בגטו שהוקם בכמה סמטאות מוזנחות. בגטו נדחסו גם יהודים מכפרים סמוכים. הרופא היהודי קיבל רשות לגור מחוץ לגטו. בגטו שרר רעב ופשׂה בו טיפוס הבהרות, ובית החולים שהוקם התקשה להתמודד עם המגפה.
הגטו חוסל באוגוסט 1942. מקצת תושביו נרצחו בבית הקברות המקומי והאחרים גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. כ-30 בעלי מלאכה יהודים שהשאירו הגרמנים בטישמייניצה הועברו כעבור זמן מה לכלא בסטניסלבוב ועבדו שם בייצור כפפות לצבא הגרמני עד שנרצחו באביב 1943.