המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בתקופת לטוויה העצמאית, באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, ישבו ביקבפילס כ-800 יהודים – כ-14 אחוזים מאוכלוסייתה. מעמדם של היהודים בענף המסחר היה איתן, ו-60 אחוזים מהחנויות ומהעסקים המצליחים בעיירה היו בבעלותם. "קופת הלוואה וחיסכון של יהודי יקבפילס" העניקה שירותים פיננסיים ליהודים וללא-יהודים. בעיירה התגוררו שישה רופאים יהודים. עם מוסדות הציבור של הקהילה היהודית נמנו שלושה בתי כנסת, בית ספר עממי ביידיש, שתי אגודות ספורט וכמה אגודות סעד ורווחה. בתנועות הנוער הציוניות מכל גוֹני הקשת הפוליטית היו עשרות חברים, והחוגים הדתיים ריכזו את פעילותם באגודת ישראל ובחסידות חב"ד. ב-1933 הגיעה התנועה הציונית ביקוופילס לשיא השפעתה.
בימי השלטון הסובייטי (1941-1940) נסגרו מוסדות הציבור היהודיים והולאמו העסקים הפרטיים. יהודים מהשמאל מונו לתפקידי מפתח, ויהודי ששמו מורגן אף שימש ראש המועצה העירונית. עם נסיגת הסובייטים התפנו עמם גם בעלי תפקידים יהודים, חברי מפלגה ומגויסים לצבא, אולם רוב יהודי יקוופילס נשארו בה.
הגרמנים כבשו את יקבפילס ב-29 ביוני 1941. כעבור זמן קצר גורשו היהודים מבתיהם ורוכזו בצפיפות גדולה ובתנאי תברואה ירודים בגטו שנקבע בשלושת בתי הכנסת. הוטלו עליהם עבודות כפייה, בעיקר עבודות קשות ובזויות שנלוו אליהן מכות והשפלות.
באחד מימי ספטמבר 1941 הובלו כל יהודי העיר במסע רגלי ליער קוקס (Kokas) ונרצחו שם בארבעה בורות שנחפרו קודם לכן. חולים וחלשים שהתקשו בהליכה נורו כבר בדרך ליער. משפחתו של רוקח יהודי מצאה מסתור אצל רופא לטווי, וכשזה לא יכול עוד להסתירם, התאבדו ארבעת בני המשפחה בנטילת רעל. בעיר לא נותר אף ניצול יהודי אחד.