המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בראשית המאה העשרים התגוררו בילטושקוב כ-1,200 יהודים – כשליש מכלל התושבים בה. בימי מלחמת האזרחים ברוסיה (1920-1918) נרצחו כ-50 מיהודי העיירה בפוגרומים שעשה בהם הצבא האוקראיני בהשתתפות איכרים מקומיים. בשנות ה-30 הוסיפו רוב יהודי העיירה לעסוק במלאכה, והיו שעברו לעבוד כפועלים. בעלי מלאכה רבים התארגנו בקואופרטיבים, ואחרים החלו לעבוד בחקלאות. בעיירה פעלו "מועצה יהודית ממלכתית" ובית ספר שהתנהלו ביידיש. ערב פלישת גרמניה לברית-המועצות חיו בעיירה כ-1,200 יהודים, שהיו אז כעשרה אחוזים מאוכלוסייתה.
רק מעטים מיהודי העיירה הצליחו להימלט מזרחה אחרי פלישת גרמניה לברית-המועצות. הגרמנים כבשו את ילטושקוב ב-15 ביולי 1941, וההתנכלויות ליהודים החלו כבר בימי הכיבוש הראשונים. יהודים הוצאו לעבודת כפייה בתיקון דרכים וגשרים ובחקלאות. היו קבוצות של עובדי כפייה יהודים שלא חזרו מעבודתם ועקבותיהם נעלמו.
ב-20 בדצמבר 1941 רוכזו יהודי ילטושקוב בגטו ליד השוק. הגטו הוקף גדר תיל גבוהה. בגטו רוכזו גם יהודים מיישובי הסביבה. הצפיפות, הרעב והמחלות גרמו תמותה גבוהה. המפקד הגרמני בעיירה נהג להיכנס לגטו רכוב על סוסו ולירות ביהודים שנקרו בדרכו ואל חלונות הבתים. גם שוטרים אוקראינים התעללו ביהודים.
ב-19 באוגוסט 1942 רוכזו יהודי הגטו; מי שלא התייצבו ונתפסו – נורו למוות. נערכה סלקציה בין גברים ונשים כשירים לעבודה ובין זקנים, חולים וילדים. למחרת, ב-20 באוגוסט 1942, הובלו כ-450 יהודים לבורות שהוכנו מראש ליד תחנת הרכבת, הצטוו להתפשט ונורו למוות. אחרי אקציה זו הועברו קבוצות של צעירים וצעירות מהגטו למחנות עבודה בכפרים גולי (Guli) ויקושינצי (Yakushintsy).
הגטו חוסל ב-15 באוקטובר 1942 באקציה שבה נרצחו 1,194 יהודים.