המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בשנות העשרים של המאה העשרים התגוררו באילינו כ-380 יהודים – מחצית אוכלוסייתה. ערב מלחמת העולם השנייה ירד מספרם לכ-220. בתקופת השלטון הסובייטי פעלו באילינו סניף של היבסקציה, מועדון יהודי וספרייה, וכן פעל בה קולחוז יהודי, "חיים חדשים" שמו.
הגרמנים כבשו את אילינו ב-22 ביולי 1941 וכמעט מיד לאחר מכן אולצו התושבים היהודים לשאת על החזה ועל הגב מגן דוד צהוב. הגרמנים בחרו אחד מחברי הקהילה לעמוד בראשה, והיה עליו לעמוד לשירותם ולשירות המשטרה המקומית.
בתחילת ספטמבר 1941 הוקם באילינו גטו ברחוב סמוך לבית הקברות היהודי. רוכזו בו כ-200 יהודים תושבי העיירה והכפרים הסמוכים. הגטו הוקף בגדר תיל ושמרו עליו שוטרים של המשטרה הגרמנית והמקומית. תושבי הגטו המשיכו לקיים קשר עם הסביבה למרות סכנת המוות שנשקפה למי שיצא ממנו בלי אישור. מפעם לפעם היו נכנסים לגטו שוטרים מקומיים, בעיקר כדי לשדוד את רכוש היהודים. ילדים תושבי הגטו נאלצו לעבוד בעבודות שונות כגון ניקוי בתי שימוש ואורוות.
ב-24 בינואר 1942 הוציאו הגרמנים את כל תושבי הגטו לשטח פתוח והחזיקו אותם שם יום שלם בקור העז. הגרמנים הודיעו ליהודים כי כולם נידונים להשמדה למחרת, 25 בינואר 1942, בעוון הפצת שמועות נגד הוורמכט. בינתיים הוחזרו היהודים ללון בבתיהם בגטו.
באותו לילה שוחררה אילינו בידי הצבא האדום, ויותר מ-180 יהודי הגטו ניצלו ברגע אחרון מהחיסול.