בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בינושהזה 389 תושבים יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה כתשעה אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה. הקהילה היהודית בעיירה הייתה אורתודוקסית, והיא הפעילה בית ספר יסודי יהודי. בשנת 1919, במהומות שאחרי מלחמת העולם הראשונה, נרצחו שניים מיהודי העיירה.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944, ובו ביום פרצו חיילי ס"ס לדירת הרב ולבית הכנסת בינושהזה והחרימו תשמישי קדושה, רישומים חשובים ומסמכים של הקהילה. את החפצים שהחרימו שרפו בחצר בית הכנסת. על-פי מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 מנתה הקהילה האורתודוקסית של ינושהזה 395 יהודים.
המנגנון המינהלי ההונגרי נותר על כנו גם אחרי הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על-פי צווים והוראות של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. בצו שפרסם ב-6 במאי 1944 סגן הממונה על המחוז, ד"ר יוז'ף טולוק (Jozsef Tulok), נקבע 12 במאי 1944 התאריך הסופי למעבר יהודי המחוז לגטאות. ועוד נקבע, כי הגטו שיוקם בינושהזה ישמש לריכוז יהודי נפת צלדומולק (Celldomolk).
ב-10-9 במאי 1944 עברו יהודי ינושהזה לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. ב-11-10 במאי עברו אליו יהודים מיישובים בנפת צלדומולק. ב-12 במאי 1944 היו בגטו ינושהזה 1,129 יהודים ששוכנו בו בצפיפות גדולה מאוד. באותו יום, 12 במאי, גויסו גברים כשירים לעבודה לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה, ובכך ניצלו מגירוש.
ב-17 ביוני 1944 הועברו תושבי הגטו ברכבת לבית החרושת ריון (Rayon) בשרוור (Sarvar), ששימש מרכז שילוח, ומשם גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים, ב-4 וב-6 ביולי 1944.
