המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בלביידז'ייב כ-900 יהודים – כ-40 אחוזים מתושבי העיירה. מרביתם עסקו במסחר זעיר, בחנוונות, ברוכלות ובמלאכה. בלביידז'ייב פעלו מפלגות ותנועות נוער יהודיות, ובכללן ציוניות, ומוסדות תרבות וחינוך יהודיים, ובהם בית ספר של רשת "תרבות" וספרייה. בעקבות כיבוש לביידז'ייב בידי הצבא האדום במחצית ספטמבר 1939 הופסקה פעילות המפלגות היהודיות, המסחר הפרטי בעיירה חוסל, והוקמו קואופרטיבים.
הגרמנים כבשו את לביידז'ייב בסוף יוני 1941. בראשית יולי 1941 כונסו בפקודת הגרמנים רוב הגברים היהודים בכיכר השוק; הם הובלו למחנה השבויים ליד מולודצ'נו ועקבותיהם נעלמו.
בסוף אוקטובר 1941 הקימו הגרמנים בלביידז'ייב גטו מגודר וריכזו בו את יהודי העיירה ואִתם כמה עשרות משפחות מעיירות סמוכות. גברים, נשים וילדים בני 14 ומעלה גויסו לעבודת כפייה. בדצמבר 1941 הוציאו הגרמנים 15 נערים יהודים מהגטו וירו בהם למוות מחוץ לעיירה.
גטו לביידז'ייב חוסל ב 24 ביוני 1942. כ-650 תושביו (על-פי גרסה אחרת כ-800), פרט למעטים שהסתתרו או נמלטו, רוכזו בשעריו, הובלו לרפת גדולה ליד העיירה מרקוב (Markow), ונרצחו שם – מרביתם בשרפה, אחרי שהגרמנים העלו באש את הרפת. בדצמבר 1943 תפסו הגרמנים עוד 25 יהודים מסתתרים מלביידז'ייב והוציאו אותם להורג.