המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בלגוב כ-1,400 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. הם התפרנסו בדוחק ממסחר וממלאכה, בין היתר בימי שוק וירידים. בעת המשבר הכלכלי של שנות השלושים של המאה העשרים עזבו רבים מיהודי העיירה לערים גדולות או אף היגרו מפולין. אף-על-פי-כן הייתה בלגוב פעילות פוליטית וציבורית ערה, בעיקר של מפלגות ציוניות ושל אגודת ישראל. בעיירה היו כמה בתי תפילה חסידיים (שטיבלעך).
הגרמנים כבשו את לגוב בשבוע הראשון למלחמה, בספטמבר 1939. קבוצת צעירים יהודים ברחה למזרח פולין, לאזור שבשליטת הסובייטים. הגרמנים החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה, בשילוחים למחנות עבודה ובתביעות כופר, ופעמים אחדות רצחו בני ערובה כשלא נענו תביעותיהם.
בסוף 1939 הוקם בלגוב יודנרט, ויהודי העיירה רוכזו בגטו פתוח באזור השוק. במרס 1941 הובאו לגטו של לגוב מאה פליטים יהודים מווינה, וביולי 1941 הגיעו לגטו מגורשים רבים מרדום ושוכנו בצפיפות ובתנאי סניטציה ירודים בבית הכנסת ובבית המדרש. עד מהרה פרצה בקרבם מגֵפת טיפוס, ורבים מהם מתו. במרס 1942 הוקף הגטו בגדר תיל ונסגר. בה בעת צומצם מספר כרטיסי המזון שהוקצו ליהודים, והרעב בגטו גבר.
ביולי 1942 גורשו 460 צעירים מגטו לגוב ליעד לא ידוע. באוגוסט 1942, בעקבות שמועות על גירוש יהודים מגטאות הסביבה, החלו יהודי לגוב לחפש מקומות מסתור. רק איכרים מעטים היו מוכנים לסייע.
ב-7 באוקטובר 1942 הגיעו ללגוב אנשי ס"ס ושוטרים אוקראינים ופולנים. הם ריכזו את כל היהודים ברחבה של בניין היודנרט וירו בחולים ובזקנים ובילדים רבים. הנותרים, כ-2,000 בני אדם, הועברו בקרונות רכבת לקילצה, ומשם גורשו לטרבלינקה.
בגטו הושארו כמה עשרות יהודים כדי לאסוף את חפצי המגורשים ולקבור את הנרצחים. כעבור זמן מה שולחו גם הם למחנה השמדה.