המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בשנות השלושים של המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בלובצ'וב כ-2,000 איש – קרוב למחצית אוכלוסיית העיירה. יהודי לובצ'וב התפרנסו ממלאכה, מרוכלות וממסחר עם איכרי הסביבה. במקום פעלו סניפים של מפלגות ותנועות נוער. ב-1931, עם התגברות האווירה האנטישמית, נרצחה בלובצ'וב משפחה יהודית של ארבע נפשות.
במחצית השנייה של ספטמבר 1939 עברה לובצ'וב לשליטת הסובייטים.
הגרמנים כבשו את לובצ'וב בסוף יוני או תחילת יולי 1941. באפריל 1942 נמנו בה 2,270 יהודים, קצתם מיישובים אחרים, ובמאי אותה שנה רוכזו בה עוד כ-2,000 יהודים מכפרי הסביבה.
בספטמבר או באוקטובר 1942 הוקם בלובצ'וב גטו פתוח, וכעבור זמן קצר התבצע הגירוש הראשון של יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ. בנובמבר 1942 ריכזו הגרמנים בגטו קרוב ל-2,000 יהודים מאולשיצ'ה (Oleszyce) הסמוכה ואת שרידי הקהילות המושמדות של ניימירוב (Niemirow) ופוטיליץ' (Potylicz) וסגרו את גבולותיו. בגטו פרצה מגפת טיפוס ורבים מתו בה.
הגטו חוסל ב-8-6 בינואר 1943, כשנרצחו מרבית תושביו באקציית ירי המונית בבית הקברות המקומי. מאות יהודים הצליחו להינצל במחבואים בגטו ומחוצה לו; רבים מהם הגיעו אחר כך לאולשיצה. אחרים מצאו מסתור ביער, וקצתם השיגו נשק והתארגנו בקבוצות פרטיזניות. במצודים ובסריקות המרובות שעשו הגרמנים והאוקראינים נתפסו בסופו של דבר רוב הנמלטים והוצאו להורג.