בין שתי מלחמות העולם ישבו בלובומל כ-3,500 יהודים – יותר מ-90 אחוזים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו מתעשיית מזון וממסחר זעיר, בעיקר במוצרי חקלאות, והיו בהם בעליהם של טחנות קמח ושל מפעל שמן ויצואנים של תוצרת חקלאית מקומית. הם הסתייעו בארגוני עזרה הדדית ובמוסד הלוואה וחיסכון שנתמכו בכספי הג'וינט ובתרומות של יוצאי לובומל בניו יורק. בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, ישיבה קטנה, תלמוד תורה ובתי ספר עבריים של רשת "תרבות" ושל "יבנה". בעיירה פעלה גם מרפאה.
ב-18 בספטמבר 1939 כבש הצבא הגרמני את לובומל, אך נסוג ממנה ב-21 בספטמבר. לעיירה נכנסה יחידה של צבא פולין וחייליה רצחו 13 צעירים יהודים.
ב-23 בספטמבר 1939 כבשו את לובומל הסובייטים. באפריל ובמאי 1941 גויסו כ-500 צעירים יהודים תושבי לובומל לצבא האדום, כמה מהם לגדודי עבודה סובייטיים. מקצת המגויסים נפלו בשבי הגרמנים ונרצחו.
הגרמנים שבו וכבשו את לובומל ב-25 ביוני 1941, ובתוך ימים אחדים החרימו מהיהודים דברי ערך והטילו עליהם לשאת סרט שרוול שעליו מגן דוד כחול, ולאחר מכן, מ-30 בספטמבר – טלאי צהוב. הוקם בעיירה יודנרט בראשותו של ראש הקהילה לשעבר קלמן קופלזון, והוקם גם שירות סדר יהודי ובו עשרה שוטרים. ב-22 ביולי נרצחו כ-400 יהודים מחוץ לעיירה. ב-21 באוגוסט נרצחו עוד כ-400 מיהודי לובומל, רובם נשים צעירות.
בנובמבר 1941 רוכזו יהודי לובומל בכמה רחובות, וב-5 בדצמבר 1941 הוקם גטו מחולק לשני חלקים: בחלק אחד גרו בעלי המקצוע עם בני משפחותיהם, ובאחר – כל השאר. יהודי הגטו נשלחו לעבודת כפייה והוטלו עליהם תשלומי כופר.
הגטו חוסל בתחילת אוקטובר 1942. ב-1 באוקטובר נורו כ-1,800 בני אדם בבורות שנחפרו בידי יהודים עוד ביולי 1942. הרצח נמשך כשבוע, שכן רבים ברחו או הסתתרו במחבואים ובבונקרים שהוכנו מראש. רובם נתפסו ונרצחו בבורות.
בעת החיסול חטף יהושע גרימטליכט (Grimtelicht) תת-מקלע מגרמני והרג אותו, אך נורה למוות מיד. כ-50 יהודים התבצרו באחד מבתי העיירה וירו על הגרמנים עד שאזלה התחמושת שלהם.
כמה שעות לפני אקציית החיסול יצאו מהגטו כמה קבוצות מאורגנות. מאחת הקבוצות שרדו עד סוף המלחמה רק שניים, ואילו חברי קבוצה אחרת נספו כולם. קבוצה שלישית, ובה 30 צעירים הגיעה ליער, ובאמצע 1943 הצטרפה לפרטיזנים סובייטים.
