המכון הבין-לאומי לחקר השואה

בתום מלחמת העולם הראשונה חיו בלודוויפול כ-900 יהודים – כשלושה רבעים מתושביה. הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, ומעטים עבדו במפעלי שמן ובמנסרות. הם נתמכו בארגוני עזרה הדדית בסיוע הג'וינט. בעיירה פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, גן ילדים ובית ספר עברי של רשת תרבות, בית ספר מקצועי למלאכה וספרייה יהודית.
אין פרטים על קורותיהם של יהודי העיירה בימי הכיבוש הסובייטי (ספטמבר 1939 עד יוני 1941). עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות ברחו רבים מהפקידים ומבני הנוער היהודים בלודוויפול מזרחה עם הצבא האדום.
הגרמנים כבשו את לודוויפול ב-6 ביולי 1941. ביממה הראשונה פרעו אוקראינים מקומיים ביהודי העיירה, שדדו, פצעו ואנסו. כעבור חמישה ימים הוציאו הגרמנים להורג שמונה יהודים שהאוקראינים הלשינו עליהם שהם קומוניסטים. מימי הכיבוש הראשונים נצטוו היהודים לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד וגויסו לעבודת כפייה בעיירה ומחוץ לה. הוקמו יודנרט ושירות סדר יהודי.
ב-13 באוקטובר 1941 נצטוו היהודים לעבור לגטו. בגטו גרו כ-1,500 נפשות, והייתה בו הפרדה בין העובדים ובין בני משפחותיהם. חברי היודנרט ובני משפחותיהם וקבוצה קטנה של בעלי מקצוע שוכנו מחוץ לגטו. היהודים הועסקו בעבודת כפייה מחוץ לגטו.
ב-14 באפריל 1942 הוטל על היהודים תשלום כופר בזהב, בכסף ובסחורות.
בסוף קיץ 1942 התארגנה בגטו מחתרת; חבריה הצליחו להשיג מעט נשק ותכננו פריצה המונית של תושבי הגטו עם כניסת הגרמנים אליו. יזמה זו לא יצאה לפועל בגלל התנגדות היודנרט ובגלל הלשנה של נוצרים. שניים מאנשי הקבוצה שנתפסו, האחים דובינה (Dubina), נמלטו והצטרפו אחר כך לקבוצה של פרטיזנים אוקראינים לאומנים, ואלה רצחו אותם.
גטו לודוויפול חוסל ב-25 בספטמבר 1942. תושביו הובלו לקסרקטין ביער סמוך ונרצחו; 350-300 יהודים, רובם צעירים, הצליחו לברוח, ורובם הצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות.