בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בלווה 1,271 יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה כעשרה אחוז. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, כמה מהם היו פקידים, אחרים היו בעלי קרקעות וחוכרים. היהודים בלווה היו מאוגדים בקהילת סטטוס קוו. בבית הספר היסודי היהודי בעיר למדו 75 תלמידים בשנת 1944. בעיר פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם ובכללם אגודות צדקה, אגודת נשים יהודיות ובית אבות. לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לווה לצ'כוסלובקיה. בין שתי מלחמות העולם פעלו בעיר ארגונים ציוניים אחדים.
לאחר בוררות וינה הראשונה (2 בנובמבר 1938) סופחה לווה להונגריה. בחורף 1938/39 גירשו שלטונות הונגריה אל מעבר לגבול שהותווה לא מכבר בינה ובין סלובקיה כמה עשרות משפחות יהודיות שלא הייתה להן אזרחות הונגרית. בשנת 1941 גויסו רבים מהגברים היהודים לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. הם הוצבו בחזית המזרחית באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.
בשנת 1942, בימי גירוש היהודים מסלובקיה, הגיעו ללווה פליטים יהודים רבים. הז'נדרמים ההונגרים פשטו על בתי היהודים המקומיים לעתים תכופות, וכמה יהודים נאסרו ועונו בשל הסתרת פליטים.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. במיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 נמנו בלווה 1,003 יהודים שהשתייכו לקהילת הסטטוס קוו.
מנגנון המינהל ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש הגרמני, ויהודי הונגריה רוכזו בגטאות וגורשו על סמך תקנות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. בתחילת מאי 1944 הוקמה בלווה מועצה יהודית בראשותו של ד"ר אישטוון פישר (Istvan Fischer), שהיה נשיאה האחרון של הקהילה היהודית בעיר. ב-4 במאי 1944 פרסם סגן הממונה על המחוז צו המורה על הקמת גטאות במחוזו. מכוחו של צו זה נדרשו כל יהודי לווה לעקור עד 10 במאי לגטו שהוקם לאורכו של רחוב אחד. רבים מתושבי הגטו נלקחו יום-יום לעבודות חקלאיות מחוץ לו. לעיר הובאו גם יהודים מנפת לווה ורוכזו בבסיס צבאי שהיה לגטו. מונתה בו מועצה יהודית שנשיאה היה ג'ולה קליין (Gyula Klein).
בתחילת יוני 1944 הועברו תושבי שני הגטאות למרכז שילוח בבית החרושת לטבק שבפאתי העיר, וב-13 ביוני 1944 גורשו משם לאושוויץ.
