בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בלושונץ 1,747 יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה כ-12 אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה. בלושונץ היו שתי קהילות יהודיות, אורתודוקסית ונֵאולוגית, ולכל אחת מהן בית ספר יסודי משלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לושונץ לצ'כוסלובקיה. בשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בה ארגונים ציוניים וכן אגודת ישראל והמפלגה היהודית.
בעקבות בוררות וינה הראשונה (2 בנובמבר 1938) הוחזרה לושונץ להונגריה. ב-1941 גויסו גברים יהודים רבים לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. הם הוצבו בחזית המזרחית באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 מנתה הקהילה הנֵאולוגית של לושונץ 1,400 נפשות, והקהילה האורתודוקסית – 325 נפשות.
מנגנון המינהל ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך צווים ותקנות שפרסמו רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. על סמך "צו הקמת הגטאות" שפרסם ראש ממשלת הונגריה ב-28 באפריל 1944 הורה סגן הממונה על מחוז נוגרד, שנדור ניאוגרדי הורבט (Sandor Neogradi Horvath), לסלק את היהודים מכל היישובים במחוז ולבודד אותם ב"אזורי מגורים נפרדים". בעקבות הוראה זו מינה ראש העיר מועצה יהודית של שישה חברים שנבחרו מקרב נכבדי שתי הקהילות.
הגטו בלושונץ הוקם ליד שכונת עוני, בקרבת בית הכנסת. נוסף על יהודי לושונץ רוכזו בגטו הזה גם יהודים מיישובי נפת לושונץ ונפת סצ'נייה (Szecseny). ב-22 במאי 1944 התגוררו בו בצפיפות קשה 2,034 יהודים. 78 גברים מתושבי הגטו גויסו לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה ובכך ניצלו מגירוש.
ב-27 במאי 1944 החלו הז'נדרמים ההונגרים לחקור את תושבי הגטו ולענות אותם באכזריות, כדי שיגלו היכן הסתירו את חפצי הערך שלהם. בתחילת יוני 1944 הועברו תושבי הגטו למרכז שילוח בניירישטניה (Nyirjestanya), שבו נאלצו ללון בסככות לייבוש טבק, באורוות או תחת כיפת השמים. יחד עם יהודים אחרים הם גורשו משם בשני טרנספורטים שיצאו לאושוויץ ב-11 וב-14 ביוני 1944.
