המכון הבין-לאומי לחקר השואה

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלזדי כ-1,200 יהודים – כ-40 אחוזים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר, ממלאכה, מחקלאות ומדיג, והרוב הגדול של העסקים והמפעלים בעיירה היו בבעלותם. בפעילותם הכלכלית נעזרו היהודים בבנק עממי ובחברת אשראי. בלזדי פעלו ישיבה ובית ספר עברי של "יבנה". בספרייה הציבורית היו כ-2,000 ספרים בעברית וביידיש.
עם סיפוח ליטא לברית-המועצות בקיץ 1940 הולאמו בתי החרושת ורוב החנויות, והפעילות הפוליטית והחינוכית הציונית נפסקה.
הצבא הגרמני כבש את לזדי ב-22 ביוני 1941. ועד ליטאי מקומי הורה לרכז את יהודי העיירה בכמה צריפים שהקימו הסובייטים. צעירים ונערים יהודים נעצרו באשמת קומוניזם והוצאו להורג. על היהודים נגזרו עבודות כפייה, לעתים משפילות, הוטלו עליהם גזרות שונות, ורכושם נגזל.
ב-15 בספטמבר 1941 נצטוו כל יהודי לזדי לעבור לגטו שהוקם בקסרקטינים שבאחוזת קטקישקש (Katkiskes) הסמוכה, והועברו אליו גם יהודים נוספים מהסביבה. המקום הוקף גדר תיל, וליטאים חמושים שמרו עליו. בגטו הוקמו לשכת עבודה ושירות סדר יהודי והוא נוהל בידי ועד של נציגי כל העיירות. בראש הוועד עמד הרוקח אסטרומסקי (Astromski) מקופצ'ווה (Kapciamiestis), שנהג להתייעץ עם הרב גרשטיין (Garstein). היהודים יצאו לעבודה מחוץ לתחומי הגטו מדי יום ביומו. בגטו שרר רעב קשה.
ב-30 באוקטובר 1941 נסגר הגטו ונאסרה היציאה לעבודה. היהודים רוכזו בצריפים, ופתחיהם נאטמו בקרשים ובמוטות ברזל. בעקבות מידע על הרצח הצפוי שהתקבל מנערות יהודיות שעבדו אצל הגרמנים ברחו בשני הלילות הבאים כ-100 מהיהודים. ב-3 בנובמבר 1941 הוצאו היהודים מהצריפים והובלו עירומים לבורות, ושם, בפקודת הגרמנים, רצחו הליטאים 1,535 יהודים. מהנמלטים נותרו בחיים שישה.